לפני זמן מה כשנשאלתי על ידי עיתון "ידיעות אחרונות" מיהו ה"מורה לחיים" שלי, ומי המורה שהשפיע עליי ועיצב את אישיותי ביותר, התלבטתי בין המשפיע האגדי שלי הגר"מ פוטרפס ע"ה לבין יבלחט"א המורה הרה"ח ר' ישעיה וובר.

בסוף בחרתי בר' מענדל משום שהוא היה מורי ורבי בכל שנות הבחרות המתקדמות אך אילו הייתי נשאל מי היה המורה לחיים שלי בשנות הילדות בבית הספר ובתלמוד תורה הייתי בוחר בהרב ישעיה וובר שליט"א.

בשבוע שעבר התפרסמה על הרב וובר כתבה נרחבת בעיתון "כפר חב"ד" ובו סיפר בין היתר על 13 היחידויות שהיו לו אצל הרבי ועל כל גלגולי חייו עד הגיעו להקים את המכון היחודי שלו "מכון רות" להנחלת לימודי התורה לילדי הישראל המאתגרים.

באותה כתבה הוא מגולל את סיפור חייו והגעתו לחב"ד בכלל ועל לימודיו בישיבת תות"ל במונטריאול ובהמשך השנים הוא הגיע ללמד כמורה בתלמוד תורה חב"ד בירושלים שם הכרתי אותו לראשונה כשהיה מחנך שלי באחת הכיתות.

מה היה המיוחד בו ב'רעבע' הרב וובר שלא היה אצל אחרים?

אני זוכר היטב את כל המלמדים האחרים הרבנים: שטיינברג, גלויברמן, כהן, שטיינברג, בק, קובטשעק ושפייצקי, כל אחד וציורו הוא אך המשותף לכולם היה שהם לבשו קפוטה וחבשו שטריימל בשבת. לא שיש למלבושים משמעות בחב"ד אלא שאצלם הלבושים סימלו את מקורם ומקומם הקודם. הם כולם היו צמודים לחב"ד וחגגו עמנו הילדים את כל ימי היומי דפגרא של חב"ד החל מי"ט כסלו ועד לשאר החגים החב"דיים, אבל למרות הכל הם לא עברו את המסלול של 770 והם לא דיברו את השפה החסידית המתובלת של אלו שהתגלגלו שם ונכחו ברצף בהתוועדויות של הרבי באותן השנים.

כשהגיע הרב וובר ללמד אצלנו בתלמוד תורה הוא היה המלמד הראשון שחבש מגבעת חב"דית וסרטוק, דבר שהיה שמור בדרך כלל לעולים מרוסיה או לחסידים שהתגוררו בארה"ב. שוב אדגיש כי לא הלבוש הוא המימד החסידי והחב"די אלא שאצלו זה שיקף את הלחלוחית הפנימית החסידית שהוא הביא עמו לבין כתלי החיידר של שיכון חב"ד בירושלים.

מעבר ללימודי הגמרא ויתר מקצועות הקודש שהרביץ בנו בכל כוחו ומעבר לו הוא גם הנחיל לנו אוירה חסידית שהיתה ספוגה בהתקשרות לרבי ובתובנות של הדור השביעי לקרב כל יהודי במבצעי הקודש של הרבי בהתלהבות.

מפעם לפעם כשהיה מתוועד עמנו היה מספר לנו על חוויות שקרו לו במהלך מבצעי הקודש כמו בנסיעה הארוכה בת העשר שעות ממונטריאול לניו יורק שם פגש יהודי שהניח לו תפילין ושוחח עמו על היהדות וכהנה רבות. אנו תלמידיו ראינו לפנינו דמות שהוראות הרבי ממולאות אצלו עד תומן.

הרב וובר איננו איש כריזמטי ורעשני, נהפוך הוא, הוא מתהלך בשולי הדרך ונחבא אל הכלים אך למרות האישיות הצנועה שלו הוא הקרין עלינו אור חסידי פנימי שלא ראיתי אצל אלו שקדמו לו. רק בכיתה שלו חשתי בהלימה ובסינכרון בין אש ההתקשרות וההתמסרות החסידית בביתי לבין ה'רעבע' בחיידר.

הרב וובר היה עבורנו מלמד אמיתי, 'פועל אמת שפעולתו אמת' והוא הפיק את מירב תעצומות נפשו ללמדנו את הגמרא ושאר לימודי הקודש בהבנה אמיתית גם אם הדבר דרש ממנו להתאמץ עד לשד עצמותיו. 

באחד הבקרים לאחר כמה שבועות של לימוד הגמרא הוא ערך לנו מבחן מקיף לבחון את ידיעותינו. המבחן לא צלח והכיתה לא גרמה לו שביעות רצון בלשון המעטה.. התוצאות הקציפו אותו והוא הוכיח אותנו על חוסר רצינותנו באשר למקצוע הגמרא. הוא דפק על השולחן ושאל אותנו, לא בזעם אלא בכאב: "מה יש לנו להתקדם ללמוד עוד דפי גמרא כאשר הדפים הקודמים אינם מובנים וערוכים היטב במוחנו?" חזרנו איפוא לתחילת הפרק הנלמד והתחלנו ללמוד אותו מחדש כמו ביום הראשון ללימודים וכך התקדמנו לאט לאט וביסודיות רבה. אולי הספקנו פחות דפי למידה בשונה מדרכם של מלמדים שקצבו להם הספק של דפי למידה שנתיים, אבל את מה שלמדנו הוא לימד היטב והחדיר אותם עמוק לקרבנו.

ביומי דפגרא היו המלמדים מתוועדים עמנו בסיפורי היום ותולדות החסידים כל אחד לפום שיעוריה דיליה אך בכיתת הרב וובר ההתוועדות היתה מוארת באור שונה לגמרי. לפנינו ישב משפיע של ממש מתומכי תמימים וטעמנו אז טעמה של התוועדות אותנטית חסידית.

זכורני שפעם באמצעה של התוועדות כזו הוא אמר לנו שכל ילד בודאי חולם להיות שליח של הרבי ולהצטרף ללגיונו של מלך. "אינני יודע" אמר "מי מכם יזכה לצאת לשליחות ולהיות חייל בצבא הזה אך יש כאן ילד אחד (תוך שהוא מביט עליו) שאני בטוח במאה אחוז שהוא יהיה שליח לכשיגיע היום". במשך שנים שמרתי את הדבר בליבי לראות האם יעמדו דבריו אם לאו ואכן לאחר נישואיו של אותו תלמיד הוא יצא לשליחות במקום רחוק, שליחות במלוא מובן המלה ונתברר בעליל כי חוש ריחו החסידי המפותח של הרב וובר לא איכזב.

אחר כל הדברים האלו בטח תבינו מדוע התרגשתי לקרוא את הכתבה על הרב החסיד הרב וובר מלמדי להועיל ונהניתי מאוד להשלים פרטים שלא ידעתי עליהם בפסיפס האישיות של הרב וובר  וברכותי אליו שימשיך במפעליו הברוכים ויזכה למילוי כל משאלות לבבו לטובה עד בוא ינון.

•

בשבוע שעבר עלעלתי מעט בעניני נחמה ואבילות ועיניי צדו (בלקו"ש חלק לה עמ' 332) מכתב נפלא של הרבי שלא ידעתי על קיומו עד הנה.

היה זה בשנת תש"ל כאשר אשתו של הרב צבי הירש גנזבורג נפטרה ממחלה והרבי כתב לבתם שרה מכתב ניחומים ארוך ומרתק כשהוא מציין במכתב שהוא ממוען גם לאביה.

בין היתר עומד הרבי במכתבו על הסתירה שבשו"ע (סימן שצד) שבתחילתו כותב שאין מתקשים על המת יותר מדאי וכל המתקשה יותר מדאי נענש על כך ואילו בסוף הסימן כתוב "כל מי שאינו מתאבל על המת כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.

ושואל הרבי באם צריך להקל באבלות וההכבדה באבלות מביאה לעונש ר"ל מדוע חייבים להתאבל במילואו כמו שציוו חכמים ובלא זה הוא אכזרי?

והרבי מסביר שבפטירת אדם ישנו מחד עילוי לנפש המשתחררת מכבלי הגוף והמדידה וההגבלה שלו, והיא נתעלית למצב נעלה יותר מאשר היתה לפני ירידתה בגוף ולאידך גיסא ישנו הצער והכאב בפטירתו כאשר הנפש נפרדת מהגוף ומהחיים בעולם הזה.

ומתוך ב' פרטים אלו נגזר שמחד יש להקל באבלות והוא מיקל גם על הנפש בהתעלות העכשוית שלה למקום נעלה יותר אבל לאידך גיסא חייבים להתאבל כמו שציוו חכמים ובלא זה הוא אכזרי כי תוכן האבלות הוא "שזקוק החי להסברה למה מגיע לו החסרון והגרעון, שזהו עיקר הטעם שמאורע כהאמור הוא מסוג שמתאבלים עליו – שלכן יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".

להקל בצער והכאב, כן! אך יחד עם זאת חייבים להתאמץ להבין בשל מה הרעה הזו ובשל מי הסער הזה ואם אינו מתאמץ כדרוש הרי זה דרך אכזרי.

•

את הביטוי "דרך אכזרי" למי שאינו שם על ליבו לפשפש במעשיו מזכיר הרמב"ם הן בהלכות אבל (פרק יג הלכה יב) והן בהלכות תענית (פרק א' הלכה ג'): "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה וכו'".

ותמוה לי הכיצד ניתן לומר על צרה גדולה שהיא ממנהג העולם וצרה זו נקרה נקרית? הרי כל צרה היא חריגה גלויה ממנהג העולם והיא היפך טבעו של עולם? האם היא נקרית מעצמה?

אלא שכוונת הרמב"ם היא שאם אדם מהרהר שהא זה גופא שהקב"ה מביא עלינו צרות הוא גם חלק ממנהגו של עולם כעונש ר"ל או מסובב מהנהגת בני אדם ואינו מפשפש במעשיו הרי זו דרך אכזרית כי כל אימת שמתרחשת צרה היא אך ורק לשם שהאדם יפשפש במעשיו ויתקן דבריו.

אל נא נהיה אכזרים בפקוד עלינו צרות - היה לא תהיה - אלא "נדאג ונפחד ונפשפש במעשינו ונחזור בתשובה" וגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה כמובא בגמרא ש"ולשבי פשע ביעקב" מביאה את ה"ובא לציון גואל". --