__________________

30 שנה
לרצח שזעזע את חב"ד
 

מזג האוויר בקראון-הייטס, היה קר מהרגיל באותם ימים של תחילת חודש אדר תשנ"ב. שריקות הרוח הניסו את האנשים אל הבתים פנימה. מגיפים מאחוריהם את הדלתות היטב. מוודאים שוב, שהדלת אכן נעולה.

הם לא חששו מהקור שייכנס, או מהרוח שתפרוץ פנימה. היה זה פחד אחר, עוצמתי הרבה יותר.

האימה השתוללה ברחובות. והדלתות נותרו נעולות מפניה.

רצח בשכונה

השמועה על הרצחה של גברת פעשא לאה לאפיין הי"ד, בידי בן עוולה שפרץ לביתה, הבהילה את כל תושבי השכונה. העובדות שהחלו עוברות מפה לאוזן, סיפרו על רצח מזעזע שהתרחש בעיצומו של יום. מרת לאפיין שבה לביתה מקניות בחנות המכולת, יחד עם בנה הפעוט בן השנתיים, ומצאה את אותו פושע באמצע גניבה. לאחר מאבק קצר, נמלט הרוצח כשהוא מותיר אותה מתבוססת בדמה. מי שגילה את דבר הרצח, היה בנה הבוגר יותר, ששב מלימודיו, ומצא את הדלת נעולה. בעזרת אחד השכנים הוא נכנס דרך החלון אל הבית, ושם גילה את הנורא מכל.

המהומות בשכונה בשנת תנש"א 

השמועה נפוצה בשעות אחר-הצהריים של יום חמישי, ב' אדר ראשון, והביאה לתגובה זועמת. פחות משנה קודם לכן נרצח התמים יענקל רוזנבאום הי"ד, בנסיבות דומות, ורגשות הכאב מאז עוד טרם שככו. התושבים ביקשו לקבל תשובות מהרשויות על ההפקרה וחוסר המענה לאלימות הגואה. הפגנה ספונטנית נוצרה ממאות התושבים שהתאספו מול בית משפחת לאפיין ברחוב לעפערטס; רמקול נייד הובא מאי-שם והותקן על גג אחת המכוניות, וממנו נשמעו הקריאות לשאר תושבי השכונה להצטרף גם הם למחאה. מי שעוד לא שמע על המאורע המזעזע, עודכן כעת.

אישים שונים בעלי השפעה, השמיעו נאומים כואבים מרמקול שהוצב בחזית ההמון הזועם. למרות הקור העז ששרר ברחובות, הצטרפו רבים להפגנה הגדולה. מבית המשפחה ברחוב לעפערטס, פנו כולם לעבר תחנת המשטרה. המחאה גדלה והתפשטה, ורק בשעה מאוחרת של ליל שישי התפזרו המפגינים לביתם. באותו הזמן עברה הידיעה כי הלוויתה של מרת לאפיין הי"ד תתקיים למחרת, ערב שבת, בשעה 1 אחר הצהריים.

כבוד אחרון

שעת הלוויה מצאה את שדרת איסטערן פארקווי עמוסה באלפי בני-אדם. תושבי השכונה גדשו את הרחוב, מבקשים לחלוק כבוד אחרון למי שהייתה אחת מבנות שכונתם ומצאה בפתע את מותה על קידוש השם. עשרות צוותים של כתבי טלוויזיה ועיתונאים נראו גם-כן בכל פינה, מוכנים לתעד את האירוע הטראגי.

הרב יהושע הכט נשא אי-אלו דברים בשבחה של הנפטרת. אחריו דיבר אחיו הרב שלום בער הכט, שזעזע את קהל המלווים בדבריו מלאי הכאב והרגש.

הארון הגיע והלוויה החלה. דלת בניין 770 נפתחה, ודמותו של הרבי נגלתה להמוני העומדים.

הרכב נע לכיוון רחוב קינגסטון, והרבי צעד בעקבותיו. דוק של עצב על פניו ושפתותיו רוחשות. ניתן היה לראות בחוש את הכאב הנסוך על הפנים הקדושות.

הרבי המשיך לצעוד לאורך רחוב קינגסטון, עד שנעצר בשלב כלשהו, מביא במלווים שהחלו חולפים על פניו בעקבות הארון שהמשיך לכיוון בית המנוחה. רק לאחר שנעלמו מן העין, שב הרבי על עקבותיו לעבר חדרו.

"ילדים שיתגעגעו לאמם!.."

השכונה כולה התאחדה סביב כאבם של היתומים והאלמן. זעם אדיר התפרץ בעקבות המקרה המזוויע. אך הפחד והאימה פינו את מקומם, שעה שהרבי נעמד לפני הסטנדר בסיומה של השבעה, והחל נושא שיחה בעניין המאורע המחריד. השיחה הייתה יוצאת דופן. הדיבורים שנשמעו מפי הרבי היו חריפים ומזעזעים. איש לא נותר שליו לשמעם.

כבר תחילתה של השיחה הייתה שונה לגמרי מהרגיל; הרבי החל לדבר על "ענין שהזמן גרמא", בהעירו שאין זה כרגיל ש"פותחין בברכה", והמדובר הפעם הוא המאורע דקידוש־השם שאירע ב"שכונתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר".

 הרבי הפליג במעלת קידוש־השם בכלל, ובפרט במקרה זה - קידוש השם של אם צעירה שהותירה ילדים קטנים לאריכות ימים ושנים טובות, שיתגעגעו לאמם (באם ח"ו יתעכב ה"והקיצו ורננו שוכני עפר"), ואף הפקירה את חינוך ילדיה בידי אחרים – זו הרי מסירת נפש למעלה ממסירת נפש!!

אלא שכל זה אינו מהווה מענה לשאלה - איך ייתכן דבר כזה? שכן זה שיש להקב"ה נחת־רוח ממסירת־נפש הרי לזה מספיק המסירת־נפש בכך שיהודי נמצא כבר 1900 שנה בגלות ו"עדיין לא בא"!

צפו בשיחה המלאה והנוקבת:

ה"הסתדרות" הראשונה

ביטויי הכאב נמשכו לכל אורך השיחה:

עובר עוד יום ועוד יום, עוד שבוע ועוד שבוע, עוד רגע ועוד רגע - צועקים "עד מתי", אומרים "עד מתי", חושבים "עד מתי", ומה יוצא מזה בפועל? נוסף עוד מקרה של קידוש השם בפשטות!

מנסים באופן של שמחה במשך ששים יום רצופים של אדר ש"בריא מזליה" וכו' וכו' וכל שאר האופנים - ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות!

ומה התועלת בכך שאומרים זאת שוב ושוב ואח"כ יחזרו על־כך וירשמו זאת - כל זמן שלא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל?

אלא שאין לדבר בנוגע להקב"ה. הקב"ה אינו זקוק להמלצות - הוא "יסתדר" בעצמו, ויהי רצון שה"הסתדרות" הראשונה תהיה ביאת הגאולה תיכף ומיד ממש.

ועוד והוא העיקר - שאין להאריך בדברים אלו, כמ"ש "על כן יהיו דבריך מעטים" כיון ש"ברוב דברים" יכול להיות ענין שאינו כדבעי, וממילא מה יצא לי מזה? מה יצא לכם מזה? ומה יצא לכל הסביבה מזה?

הקהל היה המום לשמע מילותיו הנוקבות של הרבי, שסיים:

ויהי רצון שתיכף ומיד נזכה ל"הקיצו ורננו שוכני עפר", יחד עם האשה שנהרגה על קידוש־השם שתקום עם הצדיקים שקמים מיד, ותתראה עם ילדיה וכו' - תיכף ומיד ממש, ו"לא עיכבן אפילו כהרף עין".