לפני זמן מה התבקשתי על ידי אחד מאנ"ש לנסוע לאחד הקיבוצים הממוקמים על כביש הערבה, כדי לפגוש שם אברך צעיר ממשפחה חב"דית שעבר להתגורר באותו קיבוץ ומצבו הרוחני טעון שיפור בלשון המעטה. בקשתו היתה שאפגוש אותו ואשמור עמו על קשר.

נסעתי ברכבי אל אותו קיבוץ ובהגיעי אל השער הוא היה סגור מבלי יכולת להכנס פנימה כדרכם של כל הקיבוצים הללו. למזלי הגיע רכב נוסף שפתח לעצמו את השער ואני ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי פנימה. עתה היה עלי לאתר את "מנדי".

נסעתי באיטיות בין משעולי הקיבוץ לחפש אותו. מולי אני רואה צעיר מהלך, עצרתי את הרכב פתחתי את החלון ושאלתי את הצעיר בטבעיות: "אולי אתה יודע היכן מנדי?" בדרך כלל כל דרי הקיבוץ מכירים כולם זה את זה ויודעים את תפקידם וסביר להניח שהוא יודע היכן לאתר את מנדי.

הצעיר הביט בי, השהה את תשובתו לשניה ואז הוא אומר לי: "מנדי - זה אני"! חטפתי שוק. אחסוך מכם את תיאור מראהו שאינו מזכיר במאומה את מי שעד לאחרונה ישב בהתוועדויות, שתה לחיים וזימר שירי דבקות.

חששתי שהוא יברח ממני ויחמוק, אבל הוא דוקא חייך ושמח לקראתי. התקדמתי עמו ליעדו על מנת לא להפריע לו במשימתו ובין לבין הנחתי לו תפילין. בעצם, לא הנחתי לו, הוא מניח לבד ומיומן גם ב'ארבע על ארבע' גדולים.

הצגתי את עצמי ואמרתי לו כי הוא מוזמן אלי לאילת בכל עת שיחפוץ, סיפרתי לו על השליח החדש בישובי הערבה הלא הוא חתני הרב מ"מ אשכנזי ונתתי לו את הנייד שלו.

•

פגשתי אותו עוד מספר פעמים לאחר שכבר ידעתי היכן לאתר אותו באותו קיבוץ ומה תפקידו וכך שוחחנו שיחות ארוכות. או אז נודע לי שהוא נשוי והוא עומד בקרוב לחבוק בן שיגדל אף הוא עמו בקיבוץ.

עם הזמן כאשר הרגשנו מיודדים העזתי לשאול אותו ולתחקר אותו כיצד הגיע הלום היישר מתומכי תמימים אל תוככי הקיבוץ בערבה, בו אין אפילו בית כנסת שהוא הבסיס לחיים יהודיים. איך עוברים במהירות ממקום אחד למקום כה קוטבי?

שעה ארוכה הוא פתח את סגור ליבו וגולל בפני את סיפורו ואני האזנתי לכל מלה שיצאה מפיו:

"התגוררתי בקהילה חב"דית רגילה לכל דבר ואני הבן הגדול בבית. אבי ואמי לא גדלו על ברכי התורה והמצוות והם התקרבו לחב"ד. עם השנים הם הפכו להיות משפחה אנ"שית לכל דבר בעיקר בגלל אבי שיש לו תפיסה וקליטה נהדרת ויכולת השתלבות נפלאה. אמי התקבלה כגננת בגן חב"ד והיא מצליחה מאוד. רשימת הממתינים להתקבל לגן שלה ארוכה והיא מבוקשת מאוד.

כבן למתקרבים הייתי מהרהר רבות על המניעים של אבי ואמי לחצות את המעבר התהומי מחיים ישראליים לחיי תורה ומצוות. הניתוח הראציונלי שלי הוביל אותי שהסיבה העיקרית למעבר של אבי לחב"ד היה בשל ההכלה החב"דית שאינה יודעת גבולות. אבי מטבעו הוא מוכשר מאוד אבל הוא גם מושך אש. בסביבה שממנה הגיע לא כולם אהבו את היצירתיות שלו ואת ההתנהלותו המקורית והם גרמו לכך שהחברה בה הוא היה מצוי דחתה אותו. אולי מקנאה אולי מ'שונות'. לפי הבנתי הוא סבל תמיד מדחיה של החברה.

המפגשים שלו עם חסידי חב"ד גרמו לו לראות בהם אנשים מקרבים ללא סייג וכנראה שאת הדבר שהכי העיק עליו בחיים ושהכי חיפש אותו הוא מצא בקהילה החב"דית. ככה לאט לאט הוא חבש מגבעת וסרטוק בשבת והפך להיות חב"דניק מן המנין.

אין זה סוד שבחב"ד ישנן דעות שונות ומגוונות וקהילתנו דוגלת באחת מהן. אלו בקהילה שדעותיהם שונות הם בודדים וביניהם נמצא גם אבי. הוא משתדל להבליט זאת בכל דרך, הן באורח החיים הפנימי והן בחזות החיצונית. עם השנים נוצר מתח בינו לבין עסקני הקהילה והשליח הראשי שלנו, אך למרות הכל החיים זרמו כרגיל. המתח אמנם הפריע לנו אך הוא היה בגדר ה'סביר'.

כבר אז נוצר סדק אצל הוריי ושמעתי אותם משוחחים רבות על ההכלה החב"דית שכנראה נגמרת בשלב מסויים של ההתקרבות.

ביום ה'שמחת תורה' היתה התוועדות מכוננת בבית הכנסת והלבבות נפתחו לצד הפיות. דברים שלא נעים כל כך לדבר עליהם בימים כתיקונן עלו על השולחן ואבי העז לומר את אשר על לבבו. במקום שהשמחה של שמחת התורה תכסה על הדברים הצורמים היו שם מי שנפגעו מהדברים וכנראה שבגלל שהם היו אמיתיים ונוקבים הם לקחו אותם קשה.

•

לא אשכח את אותו ערב.

פעם יחידה שראיתי בעיניה של אמי דמעות ואח"כ גם בעיני אבי לאות הזדהות עמה. היה זה כאשר העסקן המרכזי בקהילה באישורו של הרב השליח החליט לנתק את הוריי מקבוצת הווטצאפ הקהילתית. 

היו אלה הימים הראשונים של השימוש בווטצאפ ששינה לאנושות את החיים. אנשים היו מלאי התלהבות מהחדשנות הזו וראו בו כלי להיות קשורים ומחוברים זה לזה בזמן אמת. כל אירוע בקהילה משמח או מצער היה נודע מיד לכל ואחוות החסידים התעצמה. הוואטצאפ עידכן בכל דבר וענין והיה מעביר מידע חיוני בכל הקשור לחיי הקהילה.

העונש שהטילו עליהם היה גדול ממידותם. כבחור צעיר לא הבנתי מדוע הוא כל כך פגע בהם, אך כשראיתי שככל שהזמן עובר הוא לא מרפא את הפצע שלא נגלד התחלתי להבין שהניתוק שלהם דמה לחומת ברזל שחצצה ביניהם לבין חייהם הקהילתיים החב"דיים. שמעתי פעם את אבי אומר לאמי שלאחר הרבה שנים הוא מבין ש'הנפש הבהמית' שווה אצל כולם, גם אצל אלו שלומדים חסידות.

מאותו יום משהו התרופף אצלי ואינני יכול להסביר גם לעצמי את דרך התנהלותי מאז.

•

סיימתי להאזין לו בקשר רב. בהערת אגב אציין שדילגתי על פרטים נוספים בסיפורו כדי לא להלאות אתכם וגם כדי שלא תהיינה 'טביעות אצבע' שיועילו לזהות את הנפשות.

ביקשתי לשאול אותו רק שאלה אחת קטנה:

"אני רואה שהצער של הוריך כאב לך עד עמקי נשמתך וזעזע אותך עד כדי שידוד מערכות. האם היום אתה מוסיף להם נחת?"

הוא בהה באויר ולא ענה לי הוא רק הפטיר ואמר: "אני מקרה אבוד, אולי זה יסייע לפחות לאחרים". נתתי לו חיבוק ואמרתי לו "אין מקרה אבוד".

בדרכי חזרה לאילת משום מה צף לפניי הפסוק: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה"!