קשה מאוד להעביר במילים את השמחה, התרגשות, החדווה, וה'אורות', של אנשי ירושלים ויוצאי חלציהם בפריפרייה שבגובה מעל 600 מטר מעל פני הים.

חנויות הנעלים עמוסות בקונים, מגפי גומי נחטפים כמו לחמניות טריות.

התור לבדיקות קורונה התרוקן לגמרי, מי צריך את זה עכשיו בכלל?

נשות ישראל הצדיקות נחפזות בין מדפי הסופר השכונתי, שקיות עמוסות בידיהן, "לכבוד שבת קודש" ממלמלות בדיצה, ולכבוד השלג, כמובן.

הן מעמיסות כל טוב ממוצרים לסעודות השבת ועד לאביזרים לבובת השלג וחלקי חילוף מגוונים.

המחיר לא נלקח בחשבון כשמדובר באושרם של בני משפחתן.

אברכי הכולל, דנים בתחזיות המבטיחות, שמות של חזאים שונים ואמינותם עולות בחלל חדר התה של בית המדרש, "אמור מעתה, בירושלים ירד 20 ס"מ שלג ובביתר ירד 15 ס"מ".

קווי הנייעס מעדכנים כל העת על מקומות שכבר מכוסים בשלג,

השאלות הנשאלות ביותר כרגע הן:

ייתפס או לא ייתפס???

וכמה ס"מ???

בחורי החמד מכשירים את הקרקע הסמוכה לביתם, מתארגנים על מגפיים, צעיפים, כפפות, ושקי גזר ושאר ירקות.

תינוקות של בית רבן, כבר קפאה קודקוד חזית אפם הדבוקה לחלון בהמתנה מורטת עצבים.

הם 'שוחררו' מהחיידר כבר בשעה 3 אחה"צ ומאז הם מצויידים במיטב מחלצותיהם וצמודים לחלונות ללא הפסקה.

אימהותיהם מתחננות אליהם:

"בבקשה תאכלו משהו..."

והם עונים במתיקות:

כשממתינים לשלג - מי יכול לאכול?

כשיורד שלג - מי רוצה לאכול?

כשהשלג נתפס - מי צריך לאכול?

אנשי 'הצלה' וכוחות החירום, סוחבים לרכבם שרשראות ברזל וארגזי שתיה ומזון לשעת חירום, ה'טרנטה' שלהם מקבל מידיית הכשרה וחותמת של ג'יפ 4*4.

ואנו תפילה לה' שלא יאכזבו הערכות החזאים ואף יוסיפו כהנה וכהנה "והן ק-ל כביר "לא ימ(א)ס" תפילת רבים..."

ח.מ.ש.