הסבתא של חברון
הרבנית מנוחה רחל סלונים ע"ה

אחד הימים ששינו את פני של חסידות חב"ד, ומצויין לדורות, היה יום י"ט כסלו תקנ"ט, יום גאולתו של אדמו"ר הזקן מבית האסורים. ללהט השמחה שהקיפה את קהל החסידים, הצטרפה באותו היום עוד סיבה משמחת; נכדה נולדה לרבי, בת לבנו – מי שיהיה לימים אדמו"ר האמצעי.

כשהתבשר אדמו"ר הזקן בבשורה הטובה, הגיב: מעתה, תהיה לנו מנוחה. ובעקבות כך נקרא שמה של הנולדת – מנוחה רחל. השם הנוסף, רחל, ניתן לה לזכר ביתו הצעירה של אדמו"ר הזקן שנפטרה בדמי-ימיה.

את עשרות שנותיה הראשונות, עשתה מנוחה רחל הצעירה לצידם של אביה וסבה. כל ימיה ליוו אותה אותם זכרונות ראשונים, שעיצבו את דמותה והתוו את דרכה. באי ביתה, זכו לשמוע ממנה רבות על מה ששמעה וראתה בבית רבותינו נשיאנו בימי צעירותה.

משהגיעה לפירקה, הקימה משפחתה עם רבי יעקב כולי סלונים מגזע היחס מצאצאי גאוני שקלוב ותלמידי האדמו"ר הזקן. לאחר נישואיה, המשיכה להתגורר בליובאוויטש, בסמוך לחצרם של רבותינו נשיאנו.

כמה מבני משפחת סלונים בחברון

עוד תהיי בריאה

מאז ומקדם השתוקקה הרבנית הצדקת לעלות לארץ-הקודש. את התוקף לרצונה זה קיבלה בעקבות ברכתו של אביה שעה שעמדה על ערש דווי. וכך סיפר אחד מנכדיה את המעשה:

פעם חלתה סבתי, הרבנית הצדקנית מנוחה רחל נ"ע, במחלת הטיפוס רחמנא-לצלן. כאשר התברר כי מצבה קשה מאוד, צווה אביה, אדמו"ר האמצעי ללחוש לה באזנה בשמו: "דו וועסט זיין גיזונד און וועסט נאך פאהרן קיין ארץ ישראל!" [= עוד תהיי בריאה ותסעי לארץ-ישראל]. ואכן, עד מהרה קמה הרבנית ממיטת חוליה.

היה זה אדמו"ר האמצעי שחיזק ביתר-שאת את יישוב חב"ד בארץ ישראל. בהוראתו ובהדרכתו עלו משפחות חסידים והתיישבו על אדמת הקודש, וכך גם נקנה בית הכנסת בחברון, שזכה לאחר מכן לכינוי "בית הכנסת אברהם אבינו". בית כנסת חב"די זה – בית כנסת חב"ד העתיק בעולם – עומד על תילו גם כיום בעיר חברון.

הנסיעה לארץ הקודש

משאלתה התממשה רק שנים רבות לאחר מכן. בסביבות שנת תר"ה, בהוראת אדמו"ר הצמח-צדק, ששלח לארץ באותה תקופה שלשה מנכדותיו של אדמו"ר הזקן.

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע:

בטרם נסעה הרבנית מנוחה לארץ ישראל נכנסה אל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה. החורף היה בעיצומו וגשמים רבים ירדו על הארץ והרוו את האדמה. לפיכך, הנסיעה היתה אמורה להיות קשה ומפרכת. התאוננה על כך הרבנית לפני הרבי הצמח צדק, וסיפרה כי מפחדת היא שמא תצטנן ותחלה חלילה. שחק הרבי וענה בדרך צחות: נו, אז מה? תיסעי בין הטיפות!

קיבלה הצדקנית את הדברים כפשוטם ויצאה מיד לדרך הארוכה. תחילה שכרה עגלה שתיקח אותה ואת משפחתה מליובאוויטש לשקלוב, שם שכרה עגלה נוספת להמשך הנסיעה. כעבור ימים מספר חזר בעל העגלה הראשונה לליובאוויטש, והוא מלא השתוממות. הנסיעה מליובאוויטש לשקלוב, סיפר, היתה דרך תענוגות! כל הדרך ירדו גשמים עזים, והפכו את האדמה לבוץ סמיך שהנסיעה בתוכו כמעט בלתי אפשרית. אך כשהעגלה פילסה לה את דרכה בדרכים הללו, נדמה היה שהגשמים נמנעים מלרדת עליה והנסיעה עברה למישרין. הצרות האמיתיות, אמר העגלון בפליאה - החלו בדרך חזרה משקלוב לליובאוויטש..

מאז היה בעל העגלה הולך ומתרברב על האירוע הפלאי שקרה עמו, עד שיום אחד סנט בו הרבי מהר"ש - "הערל - להבדיל - בעל העגלה של הבעל שם טוב, נהנה גם הוא מקפיצת הדרך..".

המסורת מספרת שהגשם לא נגע ברבנית לא רק באותה נסיעה - אלא שבכל ימי חייה מאז ואילך, טיפות הגשמים לא נפלו עליה, אלא סביבה בלבד. מסורת זו היתה ידועה ומקובלת בין כל יהודי חברון.

מימין - בית שניאורסון בחברון

בעלת מופתים

הרבנית מנוחה רחל ע"ה, יחד עם בעלה ובני ביתה, התיישבו בהוראת אדמו"ר הצמח צדק נ"ע בעיר חברון. ביישוב היהודי העתיק קיבלו אותה בזרועות פתוחות, ועד מהרה הפכה משפחת סלונים לאחת מאבני הבניין של הקהילה היהודית בעיר, שבניה ונכדיה נמנים בין ראשי היישוב.

בחברון נודעה הרבנית מנוחה רחל בכינוי "באבע מנוחה רחל" [= סבתא מנוחה רחל]. היא הייתה כאם ליהודי העיר, ושמעה יצא למרחקים כבעלת מופתים ואשה קדושה, שרבים נושעו מברכתה.

זקני העיר סיפרו, כי המנהג בעיר היה שכלה ביום חופתה מחויבת הייתה לבקר במערת המכפלה או קבר רחל וגם לקבל את ברכתה של הסבתא מנוחה רחל.

ביום הולדתה - חג הגאולה י"ט בכסלו - חגגו מאות יהודים בביתה בחברון, והיא נהגה לחלק לכל יהודי העיר "לעקאח" - עוגת דבש.

סיפורים רבים הילכו על המופתים שעשתה. גם ליהודים וגם לשאינם. הכול מצאו בה כתובת בעת צרה. לא-פעם הועילו ברכותיה בעקיפין לטובת ציבור היהודים בחברון, כמו במקרה של אבו זורייאק.

אבו זורייאק היה אחד הישמעאלים המוכרים ביותר בחברון ובסביבותיה משום שהיה בעליהם של המעיינות שבני העיר שתו את מימיהם. סדר חלוקת המים הושתת על עיקרון מרושע - תחילה היה מעניק מים לכל דורש ורק לאחר שסיים לחלק לכל אחיו הערביים מהעיר ומסביבותיה, הואיל בטובו לחלק מים גם ליהודי חברון.

סבלם של יהודי חברון הלך וגבר. בערבי שבתות וימים טובים, הייתה ניכרת במיוחד רשעותו של אותו אבו זורייאק.

יהודים מעתירים בתפילה על ציון הרבנית

נראה כי משמים ראו את כאבם של יהודי חברון ועשו מעשה. בת יחידה היתה לו לאבו זורייאק ושמה פטמה. באחד הימים נפגעה פטמה זו ברגלה ממחלה קשה שכרוכה היתה ביסורים מרובים. אביה שצפה בה בחרדה, לא מצא דרך להושיעה. אפילו הרופאים המומחים שהובאו מירושלים ומצפת לא מצאו מזור למחלתה. הרפואה היחידה שהציעו - היתה קטיעת רגלה.

הסכנה לחייה היתה מוחשית, והאב העשיר היה זועק ובוכה תמרורים על השבר שפקד את בתו. למראה אומללותו, יעץ לו אחד מידידיו הערביים, לפנות לסבתא הצדקת היושבת בחברון ולבקש את ברכתה לרפואת הבת.

מיהר אבו זורייאק לביתה של הרבנית מנוחה רחל, וביקש מאחד מנכדיה למסור לה את בקשתו.

הרהרה הצדקנית ממושכות ולבסוף ביקשה לצאת אל הערבי ולמסור לו בשמה כי אם יבטיח לה שלא יתאנה ליהודי חברון ויפסיק למנוע מהם מים תבריא בתו מיד. נאות הערבי, ונשבע שמקבל הוא על עצמו כל שתאמר הרבנית מנוחה רחל. לא ארכו הימים, ופטמה בתו קמה ממיטת חוליה בריאה ושלימה. מאז אותו מקרה ניתן היה לראות את אבו זורייאק נוקש בדלתותיהם של יהודי חברון ומציע להם מים זכים.

"אבותי נמצאים אתי כאן"

ברגעיה האחרונים לפני הסתלקותה, היתה דעתה צלולה. באותו הזמן ישב בחדרה על יד מטתה, אחד מיהודי חברון בשם הרב אפרים הלבן. משהבין את המצב, ביקש ללכת החוצה כדי לכנס מניין יהודים עבור שעת יציאת הנשמה. כשהרגישה הרבנית בדבר, רמזה לו בידה כאומרת -  אין צורך, אתה לא תספיק. בכוחותיה האחרונים אמרה: "אבותי נמצאים אתי כאן", ומיד יצאה נשמתה בקדושה.

הרבנית מנוחה רחל נפטרה בכ"ד בשבט ה'תרמ"ח, ונטמנה בבית העלמין העתיק בחברון. ציון קברה נהרס בידי ערבים אחרי פרעות תרפ"ט. מקומו זוהה על ידי פרופ' בן ציון טבגר, שבנה מחדש את תל האבנים מעל קברה.