ישנם תמונות שייחודם בולט לעין כל. תמונות המבטאות בלי קול כי הן מסתירות מאחוריהם עובדות מיוחדות. וישנם גם תמונות שבמבט ראשון נראות 'פשוטות' וחסרות כל סיפור ייחודי משלהן. לעיתים זו עוד תמונה בחלוקת דולרים או רגע מהתוועדות שנדמה שיש עוד רבים כמותם. אך כאשר מתבוננים פנימה, אל הפרטים, עלולים למצוא בהם עולם ומלואו. בסדרת הכתבות 'מאחורי התמונות' נתחקה אחר סיפורם של תמונות – מפורסמות או נדירות, ונביא סיפורים ועובדות מרתקות המסתתרות מאחוריהם.

פרק חמשה־עשר:

ביכורים ופירות לט"ו בשבט

ביכורים לרבי

במהלך חלוקת הדולרים של יום ראשון, כ"ז סיוון תנש"א, עמד בין העוברים בתור, יהודי ישראלי, כיפה סרוגה גדולה לראשו, ובידיו משא יוצא דופן. בידו האחת אחז ספר אותו ביקש להעניק לרבי, כמו רבים אחרים, ובידו האחרת קערה גדולה ובה פירות הדר שהביא מארץ-הקודש.

ליהודי הזה קראו יעקב טויטו, ואת הפירות שאחז הביא יחד עמו ממקום מגוריו – היישוב רמות נפתלי.

כאשר הגיע מול הרבי, ולאחר שנתן את הספר, הציג האיש את קערת הפירות הגדולה, בהסבירו: "זהו ביכורים מארץ-ישראל".

הרבי - "אם זה ביכורים, אזי אסור לאכול זה בחו"ל".

- "עישרתי".

הרבי - "כל המעשרות? ראשון וכל הענינים?"

- "כן".

הרבי – "תודה רבה, ברכה והצלחה".

מעניין לציין כי יהודי זה לא היה הראשון שהביא "ביכורים" לרבי; על פי המסופר, החסיד הרב חיים נחמן קובלסקי ע"ה, נהג מידי-שנה, עד פטירתו, לשגר להתוועדות חג השבועות אצל הרבי סלסלה של פירות בתור "ביכורים".

קערת פירות על שולחן ההתוועדויות

ידוע ומפורסם, כי ההתוועדויות וה"רעש" הגדול מט"ו בשבט בליובאוויטש, החל בעיקר על ידי הרבי נשיא דורנו, שאף התייחס לכך והצהיר שיש בדברים חידוש "שלו".

גם לאחר שההתוועדות הפכה לקבועה יחסית, טרם עלתה על השולחן סלסלת פירות, ושולחן ההתוועדויות נותר כבכל התוועדות שבת או מועד. רק לאחר שהרבי עצמו עורר על העניין שוב ושוב, וביקש שידאגו לפירות כמנהג ישראל, הוצבה על השולחן סוף-סוף קערת פירות.

כך התבטא הרבי בשנת תשל"ט:

"בשנה שעברה דאג 'ועד המסדר' שיהיו לפחות כמה פירות (אמנם לא בריבוי מופלג שיהיה לכל הקהל, ואף לא בשביל מניין), אך מכיוון ש'ועד המסדר' הולך ומוסיף בפעולותיו - הרי השנה הוסיפו שיהיה כל כך הרבה תורה, כך שאין צורך כלל בגשמיות ואין בכלל פירות!

אין הכוונה לדבר בעניינים שהם "שבחם" של ישראל - רוצים רק לוודא שבשנה הבאה )שהרי בוודאי יציינו דבר כזה ויזכרו זאת לשנה הבאה(, יהיו פירות על כל פנים לעשרה מישראל.

וכדי שלא יחסר כסף - יניחו מעתה כסף לשנה הבאה..." .

השולחן נותר ריק

בשנה שלאחר-מכן (תש"מ), חל ט"ו בשבט בשבת קודש פ' בשלח. למרות דבריו של הרבי שנה קודם לכן, שולחן ההתוועדויות במהלך התוועדות השבת, נותר חף מפירות. שוב עורר הרבי על חסרון זה, והפעם הוסיף דברים חריפים יותר:

"מכיוון שזו התוועדות ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות - היו לכאורה צריכים להניח על השולחנות פירות, אך בפועל לא עשו כן (ואפילו לא הונחה תאנה אחת למראית עין!), והרי דבר זה אינו דורש מסירות-נפש, אלא שימת לב.

ובעבר כבר עוררו על כך ולפועל לא ירדו הדברים מגדרי מחשבה ודיבור לעולם המעשה, וכשמגיעים "צו דעם אייגענעם טיש" [=לשולחן הפרטי] ולד' אמות הפרטיים - אין פירות!".

בשנים הבאות כבר פיארו את שולחן ההתוועדות קערות פירות גדולות, כיאה וכיאות.

בשולי הדברים ניתן לציין, כי ההתוועדות האחרונה בימות החול אותה ערך הרבי – הייתה התוועדות ט"ו בשבט תשמ"ח (שבוע לאחר-מכן נפטרה הרבנית הצדקנית ע"ה, ומאז פסק הרבי להתוועד בימות-החול).