כמה דמעות: האבא שהרס לבן שלו את כל 'החוויה' היהודית
היה זה לפני כחודש וחצי. פגשתי יהודי יקר אשר כך סיפר לי: "תקשיב מרדכי, אני מדבר איתך לפני שאני עושה את הדרך האחרונה שלי. אני מדבר על הדרך הדתית שלי. כן.
אני נשוי מספר שנים יש לי אישה טובה ונפלאה וילדה קטנה ומתוקה. אבל אני הולך להגיד לאשתי שסיימתי את הדרך החרדית. אני עוזב את הדת, ייסורי נפש כאלו אני לא מאחל לאף אחד.
גדלתי להורים מאוד שמרניים מבחינה דתית, אבי הוא בן אדם שמקפיד על מצווה קלה כבחמורה.
אין לי בעיה עם הדת אלא עם הדרך שבה הוא העביר לי אותה. החינוך של אבי היה קשה מאוד הוא לא הרביץ לי, לא צעק עליי, לא פגע בי מילולית. אבל משהו אחד הוא עשה שהרס לי את הנפש - תמיד בסעודת השבת כאשר הייתה לו הזדמנות להגיד לי מוסר הוא היה אומר שני דברים שוב ושוב. האחד - הוא דיבר על הגיהנום ועל חומרת עבירות ועד כמה צריך להיזהר ולהישמר מלעבור על רצון השם.
השני - הוא היה מספר לי סיפורים מכל גדולי ישראל איך הם היו צדיקים גדולים ואיך אני צריך להיות כמוהם.
זו הייתה המנטרה היחידה שלו שאותה הוא היה אומר שוב ושוב.
שני הדברים האלו שאמר לי במשך שנים הביאו אותי למצב שאני ממש שונא את הדת.
כשהייתי צעיר הייתי מרגיש כל הזמן על כל עבירה הכי קטנה שאני עושה איך השם יתברך ממש כועס עליי ולא אוהב אותי ואת העונשים שאני בוודאי אקבל בגיהנום.
אף פעם לא הרגשתי שאולי השם אוהב אותי, שהשם רוצה אותי, שהשם אוהב ורוצה וחושק לכל מילה שאני מתפלל, זה לא היה מעולם.
ואף מכל הסיפורים שהיה מספר לי תמיד על צדיקים התייאשתי, ניסיתי כשהייתי צעיר להיות כמוהם ולא הייתי מצליח לעמוד ברמות הגבוהות הרוחניות שאבי סיפר לי. פשוט לא היה לי את כוחות הנפש האלו.
במשך השנים קראתי ספרים על עבודת השם וראיתי שאבי לא צדק בגישתו, אבל מה שאבי החדיר בי היה חזק מכל ספר. ההתניה והשנאה שהוא הצליח להחדיר בי מכל דבר דתי היו גדולים מכל ספר.
אני זוכר כשהייתי בחור בגיל עשרים, באחד הלילות שכבתי ובכיתי להשם. שיסלח לי שאני לא מספיק לומד וקשה לי קצת לשמור את העיניים שלי. הרגשתי כל כך רחוק מהשם מרחק אין סוף.
בכיתי להשם: אבא, תן לי סימן שאתה אוהב אותי, שאתה מרוצה ממני, שאני בסדר. אבל תשובה לא קיבלתי.
לאט לאט התחלתי לקבל ממש שנאה לכל דבר שבקדושה. אני זוכר כשהייתי הולך להתפלל במניין ומרוב שהרגשתי קושי רוחני, עמדתי מול הסידור חצי שעה ולא יכולתי לפתוח אותו.
הרגשתי כזה רחוק מהשם, הרגשתי שהשם לא אוהב אותי, לא רוצה אותי. ושאין לי בכלל סיכוי כי הרי מה שאני אעשה זה לא בסדר.
אז זהו הגעתי למצב נפשי כזה קיצוני. אני מרגיש שאני חי חיים כפולים. אני בקושי שומר תורה ומצוות. מאחורי השטריימל הגדול שיש לי מסתובב אדם שקרן רמאי, אני לא באמת דתי, והשם גם לא רוצה אותי במצבי.
החלטתי שאני אומר לאשתי את המצב שלי ואם היא לא תרצה לקבל אותי כך אז אני לא יודע מה אעשה - כי כך קשה לי לחיות".
•
אני שומע הרבה סיפורים, ביניהם גם סיפורים קשים, אבל האמת שכאלו סיפורים קורעים לי את הלב והנשמה.
הייתה לי שיחה ארוכה עם אותי יהודי צדיק, שיחה עם הרבה דמעות. באותו הלילה היה לי קשה להירדם מרוב שחשבתי על אותו יהודי ועל מה שהוא עובר.
יצאתי למרפסת שבביתי וחשבתי איך חינוך יכול להרוס לאדם את חייו. חינוך לא טוב זה לא רק מה שכולם חושבים כמו אינטרנט, חברים לא טובים - גם לחנך ילד כמו שאותו אבא חינך את ילדו זה חינוך כושל.
אנשים מספרים סיפורים על צדיקים, זה נותן לילדים אור וחיות וכוח ומהווה דוגמה. אבל אל תספר רק את ההצלחות שלהם - איך הם נולדו מלאכים, חיו כמלאכים, ומתו כמלאכים. תספרו גם על ההתמודדויות שלהם, על הנפילות אין ספור שלהם, כל אחד כמובן ברמה הרוחנית שלו, אבל כן גם להם היו קשיים והתמודדויות ונפילות שוב ושוב.
רבי יצחק הוטנר בעל "הפחד יצחק" זצ"ל כתב פעם מכתב לנער צעיר התוהה בשבילי החיים, והוא עמד בדיוק על נקודה זו: "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע".
תספרו את כל האמת. סיפורי צדיקים זה לא רק סיפור או אגדה, תספרו את כל הסיפור. כי יש אנשים שלוקחים את זה למקומות אחרים ולא טובים וזה גורם להם ליפול.
וגם כמובן לא לחנך שהשם הוא מעניש ולא אוהב ורק איך על כל דבר מקבלים עונש, במקום ההפך כמה כל דבר הכי קטן השם אוהב אותך ושמח בך ורוצה אותך.
חשבתי לעצמי: לא חבל שאותו אבא במקום לחנך אותו כך, הוא היה צריך להגיד לו שוב ושוב את דברי הזוהר.
כותב הזוהר הקדוש: "אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו".
להגיד לו שוב ושוב השם אוהב אותך, ואם היית יודע כמה השם אוהב אותך היית שואג כמו אריה לרדוף אחרי השם.
למה דווקא את זה הוא שכח אותו אבא?! במקום שיחנך שכל דבר קטן ואפילו קטנטן שיהודי עושה, נחשב בשמיים כדבר כביר ועצום ויש להשם יתברך נחת רוח עד אין סוף מזה.
האר"י הקדוש אמר שבימינו אנו אפילו מעשה קטן מאוד של יהודי שווה יותר ממה שעשו גדולי התנאים והאמוראים בגלל חשכת הגלות הנוראה. והאר"י הקדוש אמר זאת כבר בדורו ועל אחת כמה וכמה בדורנו.
שיחנכו שאפילו חמש דקות של תורה, דקה של לימוד תורה, אין ערך לשוויים.
אמר הרבי מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.
כאשר אתה מחנך שכל דבר הכי קטן ביותר שווה, וזה גם האמת שהדבר הרוחני הכי קטן שהאדם עושה יש לו ערך ויש להשם נחת רוח מזה, אז כל הבחורים והאנשים שהם לא מרגישים הכי חזקים בלימוד יעשו וישתדלו לעשות ככל אשר ביכולתם כי הם לא ירגישו שהם אפס ושהם כלום.
וכאשר אדם עושה דברים מתוך אור ושמחה כי הוא יודע כמה זה חשוב בעיני השם אז הוא בסוף יעשה הרבה יותר ממה שהוא מסוגל.
לא יוצא לי לנגן הרבה בתקופה האחרונה, אבל אז באותו ערב על המרפסת, פתחתי את קופסת הגיטרה שלי הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לנגן ולהלחין שיר על דברי הזוהר הקדוש.
כותב הזוהר הקדוש: "אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו".
ישבתי ובכיתי כשהלחנתי את השיר חשבתי על אותו יהודי כמה הוא מרגיש רחוק מהשם יתברך, ועל כל כך הרבה נשמות שמרגישים רחוק מהשם יתברך. עד כמה זה לא נכון כי השם אוהב אותם ורוצה אותם. אילו היו יודעים בני האדם...
השיר יצא בעזרת השם במוצאי השבת. אני לא זמר וגם לא בן זמר אבל לפעמים הזעקה היא גדולה ואני מרגיש שאני חייב להוציא את המסר החוצה.
הלוואי שנזכה יחד עם כל עם ישראל להרגיש את אהבת השם אלינו.
שבוע של בריאות איתנה, שבוע של שלום ושמחה ובשורות טובות.
לתגובות: [email protected]
מאפשרים לכם לקבל
