שמחה שכזאת

מפורסם היה החסיד ר' אברהם ליסון ע"ה, שהיום – ט"ו בשבט – הוא יום היארצייט שלו, בשמחתו הגדולה והמדבקת, ובפעלוליו הידועים, שאף הרבי התייחס אליהם ברבים. באירועים חב"דיים גדולים היה משתאה כל הקהל למראה ר' אברהם שבפשטות חסידית מרקד ומקפץ כנער צעיר, לשמחת לב כולם.

באחת ההזדמנויות, כאשר הוכנס ספר תורה לבית כנסת "צמח צדק" שבעיר העתיקה – עם שחרורו לאחר מלחמת "ששת הימים" - פגש סופר עיתון "למרחב" את ר' אברהם כשהוא מפליא את הקהל בריקודיו, במהלך ה"הקפות" של מעמד ה"הכנסה".

אותו היום הוטבעה אניית המלחמה "אח"י אילת", והמדינה כולה שקעה ביגון עמוק. מה מאוד התפלא הסופר למצוא את החסידים מתעקשים לקיים את הכנסת ספר התורה שתוכננה מראש בשמחה ובריקודים, כשהם מתגברים על אווירת התוגה, וסוחפים אליהם גם את הקהל הרב שלא נמנה על קהל החסידים.

וכך כתב סופר "למרחב" ב. יגאל:

שמחה שכזאת

ב. יגאל

ההתחלה היתה צנועה למדי.

כמה מניינים של יהודים בלבוש מסורתי שחור, צבאו לפתחו של בית הכנסת חב"ד שבמבואות מאה שערים. במרחק מה מהם ניצב פרש ולידו סמל משטרה.

באותו יום קשה היה להעלות על הדעת שהתקבצות זו עשויה להסתיים בשמחה גדולה. משעות הבוקר מונח היה רישומו של האסון על הכל. כל שיחה על כל נושא מתחילה ומסתימת בהטבעתה של אח"י "אילת" ליד חוף סיני. אלא שחסידי חב"ד קבעו לעצמם יום זה כיום הכנסת ספר תורה לבית־הכנסת "כולל חב"ד", ששופץ לאחר שיחרור העיר העתיקה. לבטל את האירוע לא רצו, אולם לעבור לשמחה ביום שכזה, לשמחה הפורצת האופיינית להם כל כך, קשה היה כאשר הארץ כולה מוכית תדהמה וזעם של הטבעתה של המשחתת הישראלית, וצער על הקורבנות הרבים.

לחסידי חב"ד, גם להם קשה היה לחרוג מאווירה זו שרבצה על הכל, אלא שהמאורע מחייב. הכנסת ספר תורה לאחר 20 שנות שממון לבית־הכנסת זה לא דבר שמתרחש בכל יום.

הספר, עטוף קטיפה, הוצא לרחוב ונבלע בתוך הקהל. המעגל סביב הרוקדים הלך והתרחב, הלך והתהדק. משהתקרבה התהלוכה לשער יפו הפכה להפגנת ענק חגיגית.

הדוחק היה נורא, אבל לחב"דניקים זה לא הפריע כלל. הם חזרו ל"סורם". ייתכן שההזדהות הכללית, של הציבור הרב והמגוון שנצמד אליהם וחגג את שמחתם עודדה אותם. על כל פנים, ב"רחוב היהודים" הכל קיפצו וזימרו בקצב הולך וגובר, עד לרח' חב"ד.

מוכרי ה"כעאק­­-סוחון" הערבים ושאר החנוונים התבוננו נדהמים בזרם האדם הגואה. היה גם בעל דוכן משקאות, שהמשיך מתוך אינרציה או מבוכה, להציע "טמפו, טמפו קר".

•

עוד לפני שער יפו נצמד אלי חב"דניק צעיר כשבידו האחת אתרוג והשניה לולב משוזר בהדס ריחני וערבה. "כבר ברכת על ארבעת המינים? אני יודע שאתה לא מאמין אבל תברך, תן לנו את הכבוד הזה, לשמחה שלנו".

בבית־הכנסת עצמו הרקיעה השמחה שחקים. ריקודים ושירה. מדי פעם מהסה יהודי בעל הדרת פנים את המרקדים להקראת פסוקים לכבוד הרבנים מכל קצות הארץ.

לאחר מכן השמחה נמשכת. אחד המכובדים הוא אברהם ליסון איש כפר חב"ד. יהודי מאושש בעל זקן כסוף, שזוף שמש וחייכני. הוא מתכבד בהקראת פסוקים מן התורה. אך ר' ליסון הוא מקורי בהקראת פסוקים, אצלו ישנה סיומת לכל פסוק. לשמע שמו של ר' אברהם ליסון מפנה הקהל את המרכז ויוצר רחבה (מאחור לי לוחש לי משהו: תראה תיכף מה שהוא עושה. איזה אקרובט!).

החסיד ר' אברהם ליסון ע"ה "עומד על הידיים"

ליסון פורץ למעגל ולאחר מספר סיבובים במעגל, תוך ליווי קצוב של מחיאות כפיים, הוא מניף רגלים ורוקד "קוזצ'וק" סוער. מחיאות הכפיים גוברות והקול מאחור לוחש לי: "תיכף תראה, תראה מה שהוא יעשה, הוא היה פרטיזן נגד הגרמנים ב'רוסיבו'". ליסון מזנק שוב למעגל, נעמד על ידיו וממשיך לרקוד קוזצ'וק תוך הקשת רגליים מונפות באוויר זו בזו. והשמחה גועשת, וממשיכים להתכבד בפסוקים, משניגשתי לאותו ר' אברהם ליסון וביקשתי ממנו שיספר משהו על היערות ברוסיה ועל הפרטיזנים, סירב לי בצחוק של טוב לב מאוזן או לאוזן: "עזוב את השטויות האלה. היום עכשיו, צריך לרקוד, הכנס למעגל".

•

הבחור עם הלולב צץ לידי והזכיר לי: "עוד לא קיימת את ההבטחה, לא בירכת על הלולב". פנינו לחדר צדדי, נטלתי בידי האחת את הלולב השזור ובידי השניה את האתרוג, ובירכתי.

החב"דניק הצעיר, שהיה מרוצה, מסביר לי: "הלולב הוא מן התמר ויש לו טעם. להדס יש ריח אבל טעמו מריר, הערבה חסרת טעם ואין לה ריח. לאתרוג גם טעם טוב וגם ריח. הללו מסמלים את עם ישראל על כל גוניו. כאשר כל עם ישראל יתאחד נבורך כולנו בתכונות הללו של ארבעת המינים.