הייתי בן שבע, כשהתחלתי ללמוד שחייה אצל המורה חיים. זה היה בבריכה העירונית בלוד. בגיל 7 וחצי, כבר ידעתי לשחות, ונשאר לי רק לקפוץ למים העמוקים. הייתי הצעיר מבין התלמידים ואני עוד זוכר את מעט הפחד מפני המים העמוקים. זוכר רק מעט פחד, רק עד שהמורה פשוט זרק אותי למים וצעק ׳אל תשכח לברך שהכל׳.

לקפוץ למים העמוקים זה פחד קיומי שיש לכל בר דעת. אני בטוח שגם נחשון בן עמינדב, שקפץ ראשון למים העמוקים רגעים לפני קריעת ים סוף, פחד. בפרט, שהוא לא היה בקורס השחייה אצל המורה חיים.

גם מבחינה הלכתית, לא בטוח שהיה חייב לסכן את חייו במצב כזה.

אז מדוע, בכל זאת, נחשון קפץ?

הרבי מבאר בהקשר הזה דבר בסיסי בהבנת מהות החיים של היהודי:

אנחנו לא מחפשים ׳מסירות נפש׳. למרות המיוחדות של עניין ה׳מסירות נפש׳, אין אצלנו מטרה למות או לסבול על קידוש השם. המטרה היא לחיות חיים יהודיים, המטרה היא ללמוד תורה ולקיים מצוות. וכן, המטרה היא בהחלט גם להגיע ולדאוג לכל יהודי ויהודייה באשר הם.

אלא מה? והיה, אם העבודה הזו דורשת מסירות נפש? לא נרתע. אם למען הציות יש לקפוץ לים סוף הסוער? נקפוץ, למרות הפחד הטבעי. אין דבר שיעצור אותנו מהמטרה.

זה מה שעשה נחשון בן עמינדב על שפת הים: ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה״ אמר הקב״ה. ואם הדרך להר, הר סיני, עוברת דרך הים, נעבור דרך הים! כי הים יקרע ויבקע, אל מול נחישות שכזו.

•

המסר הזה, הוא המסר המרכזי של הרבי במאמר החסידות שאמר ביו״ד שבט תשי״א 1951ֿ. היו אלו רגעים גורליים עבור תנועת חב״ד הקטנה והחבולה, הרגעים בהם חתנו של הרבי שהסתלק לפני שנה, נעתר והסכים לקבל על עצמו את נשיאות תנועת חב״ד. בדבריו אמר אז הרבי: ״המטרה היא לדאוג כמו אברהם אבינו לכל יהודי, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו״. לא נחפש את זה, אבל גם לא נירתע מזה.

היום אנחנו יודעים, מה שקומץ החסידים לא ידעו אז, שהרגעים האלו היו היסטוריים ומשמעותיים לא רק עבור החסידים, אלא עבור כל יהודי ויהודייה שגרים בכל מקום בעולם בו יש קוקה קולה.

השבוע ציינו את יו״ד בשבט, השבת היא השבת של קריעת ים סוף, וזהו אם כן המסר: כשעושים עם נחישות ונכונות לקפוץ למים, הים יקרע ויבקע.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי