מיד לאחר ההסתלקות, החל הרבי לנסוע אל אוהל אדמו"ר הריי"ץ באופן קבוע. שאלות והכרעות הרות גורל נחתכו שם, בבית החיים שעל שם מונטיפיורי. הרבי שב ופקד את הציון בכל הזדמנות, בקיץ ובחורף, בכל שעה ובכל מזג אוויר. עיתים עמד הרבי שעות ארוכות תחת שלג כבד, ועיתים נתון לקרניה של השמש היוקדת. ארך זמן רב, עד שהבינו החסידים שמוכרחים לעשות מעשה כדי לשנות את המצב.

החסידים לוקחים אחריות

מי שנטל את הכפפה לידיו, היה ר' שלמה קונין. יחד עם חברו, ר' אברהם ליפסקר, בנו הצעירים הנמרצים מעין תיבה גדולה ורחבה אותה הציבו על מקומו הקבוע של הרבי בתוככי הציון הקדוש. בצד התיבה התקינו ר' שלמה וידידו ווים מיוחדים, שיועדו לתליית שקי המכתבים הגדולים אותם קרא הרבי.

השניים חששו ולא היו בטוחים שאכן רעיונם יתקבל לרצון. הם המתינו בחשש, וצפו מן הצד במתרחש עם בואו של הרבי.

רבה הייתה התרגשותם ושמחתם של השניים, כאשר הבחינו שהרבי עושה שימוש בתיבה שהתקינו ואינו מגלה שום סימן של חוסר שביעות רצון. עתה יכלו לשחרר אנחה של רווחה.

התיבה שהונחה בשנים הראשונות

בהזדמנות קרובה, הבחין ר' שלמה קונין כי כאשר יורד שלג, עומד הרבי במשך שעות כשרגליו שקועות בקרח המקפיא. המראה זעזע אותו, והיות וכבר היה בעל נסיון החליט גם הפעם לשנות את המצב. שוב חיבר יחד עם הרב ליפסקר לוחות עץ, והפעם כדי ליצור הגבהה כלשהי מעל רצפת האוהל הקפואה. גם הפעם המתינו השניים במתח, ונשמו לרווחה כאשר נעמד הרבי על גבי ההגבהה מעשה ידיהם.

עם הזמן, הוסיף ר' שלמה גם תנור חימום, שנראה היה כי הרבי מרוצה מהבאתו.

החדרון שנבנה במקומו הקבוע של הרבי

שריפה פתאומית

עם השנים נמצאן בין החסידים עוד אנשי מעשה שביקשו לדאוג לבריאותו של הרבי, וכך הפכה תיבת העץ לחדרון קטן שהלך וקיבל צורה במשך הזמן, עד שברבות השנים נהיה לחדרון של קבע. החדרון עמד מול מקום מנוחתו של אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, כשבחזיתו פעור חלון גדול (עם יריעת פלסטיק להגנה מהקור) ממנו היה משליך הרבי את המכתבים אל החלל שבמרכז האוהל.

ראוי לציון סיפור היעלמותו של אותו חדרון; חודשים ספורים לאחר כ"ז אדר תשנ"ב, פרצה שריפה בציון הקדוש וכילתה את חדרו הקטן של הרבי. ויהי לפלא.