הרב יוסף אהרונוב

כבר אלפי שנים שהאנושות מחפשת את הדרך הבטוחה והנכונה ביותר כדי למצוא את מנהיגיה. לצערנו, בדרך כלל היא גם טועה. עשרות רבות של שיטות ממשל שונות ואף משונות, חוקים שבאים הולכים. שליטים צמאי דם ונשיאים מוגי לב. מלוכה, דיקטטורה, דמוקרטיה, בחירה ישירה ובחירה אזורית. רוב של קול ורוב מיוחס. ובסוף בסוף, כשההיסטוריה מסתכלת לאחור היא גורמת לכולנו לצקצק ולחוש את אותה תחושה שמחדד הכי יפה נהג המונית שלנו: "תאמין לי, הם כולם אותו דבר. זה לא מנהיג זה". למה למעשה זה כל כך מסובך? מה כבר יכול להיות כל כך קשה בלהיות מנהיג?

אם נסתכל סביבנו, נראה שאנו מייחסים תכונות מנהיגות ללא מעט גורמים בחיינו. ילד מסתכל על הוריו בתור מנהיגי הבית, תלמידים בשיעור ספורט מחכים לקפטן הקבוצה שימחא כף ויעודד בעת מצוקה, חיילים מוכנים ללכת באש ובמים אחרי המפקד. אבל במחשבה שניה, האם זו באמת מנהיגות או שמא זה רק חלק מהתפקיד? אני האבא, ולכן אני הוא זה שמחליט מתי כיבוי אורות בלילה לילדים, או באיזו צורת חינוך אחנכם. אתה הוא מפקד הפלוגה, ולכן אתה זה צריך שצריך ללכת ראשון, לצעוק "אחריי" ולהוביל את החיילים.

ומה יקרה כשהילדים יגדלו? וכשהחיילים ישתחררו? אז מנהיג זה בעצם מישהו שמחליט את ההחלטות, זה ששם את הידיים על ההגה ומסובב אותו לכיוון הנכון?

כמובן שלא. מנהיג זה הרבה מעבר לכך.

במשך אלפי שנים העמידה היהדות מנהיגים. החל ממשה רבינו, אולי הראשון שממש היה צריך להוביל, פיזית, רוחנית ומנטלית, מאות אלפי אנשים אחריו (וגם הרגיש היטב על בשרו את המשמעות של הדבר, ובמיוחד את חוסר ה"פידבק החיובי מהשטח"), דרך השופטים, דוד המלך, רבן יוחנן בן זכאי, רבי יוסף קארו ועוד רבים אחרים.

אם ננסה למצוא קו משותף בין כולם נעלה אולי על נקודה מעניינת: כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרגישו את כלל הקהל שלהם. ממשה שרץ לחפש את הגדי הנעדר שברח מהצאן, ועד לרבי מלובביץ' שהיה מוטרד מחינוכה היהודי של ילדה עיוורת, לא עלינו, או מתחושת השייכות לעם ישראל של פליט יהודי בכפר קטן בהולנד שלאחר השואה.

התאריך העברי י' בשבט לפני 72 שנים סימן תזוזה משמעותית בעולם היהודי כפי שהכירו אותו אז, ולמפרע, בעיקר כמו שאנחנו מכירים אותו היום: באותו היום - היה זה שבת בבוקר ברחוב ניו יורקי מנומנם עדיין - הסתלק האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, הריי"צ, מנהיגה של חסידות חב"ד בתקופת השיא של רדיפות הקומוניסטים ומוראות השואה האיומים, ואת מקומו תפס חתנו וממלא מקומו, מי שהעולם יכיר בתור הרבי מלובביץ' או בקיצור: הרבי.

הרבי הראה לנו כבר מההתחלה מהי מנהיגות של אמת. מנהיגות שחותרת ליעדים אפילו אם הם זרועים בקשיים ואתגרים, מסמנת חזון של יהדות נוכחת בכל רחבי הגלובוס גם אם הוא נראה כמעט דמיוני, ובעיקר מעניקה המון דוגמא אישית ועקביות לאורך כל הדרך. ואת כל זה הוא עשה בלי מסיבות עיתונאים והודעות דרמטיות, ללא סיקרי דעת קהל, איחודים מלאכותיים ופירוקים אופנתיים ועם הרבה אמירה על מה שחשוב ובוער לו.

הרבי הריי"צ והרבי

ונחשו מה? כשהולכים אחרי האמת בעקביות מסתבר שהיא סוחפת: אין כנראה בהיסטוריה המודרנית של היהדות עוד מישהו שהצליח לגעת במקביל בכל כך הרבה יחידים שמגיעים משבטיות שונה. לא שינה המוצא, לא המגדר, לא האדיקות ואפילו לא אם אתה יהודי. לא מעט אפרו-אמריקניים מברוקלין מוכנים להצהיר עד היום כי הדמות המשפיעה ביותר על חייהם היא הרב היהודי מהשכונה. זה עם הזקן הלבן, המגבעת השחורה ובעיקר העיניים הכחולות שהצליחו להניע אותך לפעולה.

הרבי התווה את דרכו כבר בנאומו הראשון. היה זה במעמד מכונן שבו הדבר האחרון שעשה היה לשמור על עמימות: הוא חזר על מאמר חסידות בשם "באתי לגני", פרס את משנתו, התווה את קווי העבודה, ובעיקר סימן את המטרה: להביא את הגאולה לעולם. הרבי הצליח לסחוף אחריו רבבות של מעריצים, חסידים ושאינם, שהעתיקו והדביקו את המוטו אולי הכי מרכזי במשנתו: תעשה את העולם טוב יותר, אבל גם תדאג שעוד מישהו יעשה גם הוא מעשה חיובי. ככה יוצרים שרשרת הדבקה שאיננה מפסיקה לעולם וסוחפת אחריה המונים, ומשמרת את המנהיגות.

הערב (רביעי) מוצאי יו"ד בשבט, יתקיים בתל אביב אירוע הצדעה לשליחי חב"ד בישראל. יותר מאלף כאלה יש פה, בארץ, מדן ועד אילת, מהמרכז הרפואי רמב"ם ועד לבית חב"ד לכבדי שמיעה ל"ע. יותר משבעים שנה חלפו מאותו יום בו קיבל עליו הרבי את האדמ"ורות ביום ההילולא של חותנו, ודומה כי אותם אלפים שיגיעו הערב להאנגר 11 בתל אביב, אלפי קילומטרים מה-770 שבברוקלין, מוכיחים שזו מנהיגות של אמת.

הכותב הוא ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל