שמעתי שיום למחרת האירוע החמור שהתרחש לפני שבועיים, התקבצו באחד מבתי הכנסת בבני ברק אנשים למניין. עוד אחד נכנס ועוד אחד. וכך הם יושבים כמה דקות כל אחד שקוע במחשבותיו, עד שאחד מהם דפק על הבמה ואמר “די לחשוב על המקרה!… שמישהו ייגש”.

אין ספק שהאירוע שהתרחש טלטל את כולנו.

אחרי שנים שבהן אנו מנסים לשמור את עצמנו ואת ילדינו ולהרחיקם מן הכיעור, הוא התפרץ אלינו ואל ילדינו בעוצמה כזו, בלי שיכולנו לעצור את כדור השלג הזה, מהפרסומים על החשדות ועד מעשה האובדנות המופרע.

בעבר אמרו לנו ההורים “היזהרו מזרים”. משפט זה היה שם קוד, וכלל בתוכו את הזהירות הנדרשת מפגיעות.

במהלך השנים היה ברור שנדרשים ליותר מזה, מכיוון שילדים לא ידעו כיצד להגן על עצמם ולזהות פוגעים. על כן התחילו לחנך ילדים מגיל צעיר למוגנות ולצניעות.

דיברו על שלושת הלמ”דים: במקרה של פגיעה, על הילד לצעוק לא! לרוץ למקום בטוח ומוגן, ולספר למי שהוא סומך עליו.

בהמשך, כשנוכחו שחלק גדול מהפגיעות בילדים אינן נעשות בידי אדם זר ומוזר, שאורב להם בחושך ומזנק מהשיחים, אלא מדובר לרוב בדמות קרובה, שהילד סומך עליה ובוטח בה, ואז ברגע האמת הפוגע מנצל את האמון ופוגע; שלרוב לא מדובר בכפייה ובאיומים אלא בשפה של שידול, שכנוע ופיתוי; או אפילו בפגיעות חלילה בידי האנשים הקרובים ביותר – התחילו להכשיר ולאמן את הילדים לזהות קשר כזה עוד בתחילתו. לפתח אינטואיציה נכונה ולהקשיב לקול הפנימי, למתנה האלוקית שיש בתוך כל אחד מאיתנו, שמתריעה לפנינו כשאנו נמצאים בקשר שגורם לנו תחושת חוסר נוחות, בלבול או מתח.

כיום מלמדים ילדים את ההבדל בין סוד טוב, שאותו אפשר לשמור בלב, לבין סוד רע, שגורם לנו תחושות של אשמה, בושה ובלבול, שאותו מוכרחים לספר להורים או לדמות קרובה שסומכים עליה.

מלמדים אותם את ההבדל בין מגע טוב למגע שאיננו, ובעיקר לזהות קשרים כאלה מיד בתחילתם, ולשתף את ההורים ולהיוועץ בהם או בדמויות החינוכיות שסביב.

כיום מחנכים ילדים לצניעות. צניעות כדרך חיים. במחשבה דיבור ומעשה. לחיות באווירה של צניעות, בבית, בכיתה, בישיבה, ולהיות ערניים לכל חריגה מן הצניעות.

אין רחמים על מי שפוגע

האירוע שהתרחש, ושבמרכזה דמות ששימשה מודל חינוכי ודמות נערצת בקרב ילדים רבים, טלטלה את עולמם הפנימי של ילדים ומבוגרים. המחשבה שעברה במוחם של רבים הייתה שכבר אין על מי לסמוך! אם הוא מסוגל, כל אחד עלול לפגוע חלילה. ואיך ייתכן שאדם שבמשך שנים היה ‘מגן הילד’, ובעיקר עודד ילדים להכיר ולפתח את עולמם הרגשי, לשתף כשקשה להם ולבקש עזרה, להודות בטעות ולתקן – שדווקא הוא עושה מעשים נוראים כאלה ועד המעשה המחריד האחרון?

אין ספק שמדובר באירוע חמור. היו שהגדירו אותו כמגה-פיגוע, כטלטלה שיעבור זמן עד שתחלוף. אך לנו אין ספק שמדובר במשבר שאמור להצמיח ולגדל אותנו כחברה וכקהילה של יראי ה’.

השבועיים שחלפו לימדו אותנו שיעור על הבלבול שבעולם, שטוב ורע משמשים בו בערבוביה. על כוחו ועוצמתו של היצר. על השפלות שאליה יכול להגיע האדם שלא מגן על עצמו מפני יצריו ואשר אינו חי ומתמודד על פי כללי התורה, שנועדו לשמור ולהגן עלינו שלא נגיע חלילה לחורבן כזה.

נזדמן לי לראות בעת האחרונה חוברת שהוציאו באחד המשרדים הגדולים בארץ ובה קבעו תקנון לעבודה משותפת. בקריאה ראשונית של החוברת חשבתי שמדובר בסעיפים מהשולחן ערוך, בהלכות ייחוד. הם חשבו שהמציאו תורה חדשה ושגילו פה תגלית חשובה, אך חז”ל כבר הקדימו אותם מאות שנים.

אנו למדים שהתורה נותנת לנו את המסגרת הבריאה ואת הכללים הנכונים שישמרו עלינו ועל קדושת המשפחה שלנו.

אין ספק שאנו תמימים פחות אחרי המקרה, מודעים יותר וערניים.

ועם זה צריך לזכור שמדובר באירוע קיצון. רוב האנשים הם נהדרים, חיוביים, בעלי מידות טובות. המורים, המנהלים, אנשי החינוך, גורמי הטיפול – ברובם הכמעט מוחלט הם אנשים ישרים והגונים, שרוצים לעשות טוב ולסייע. צריך לזכור שמדובר בקצוות ממש, במקרה חריג של אדם שניצל את מעמדו לכיוון השלילי.

האירוע הזה מעביר עוד מסר חשוב – חלפו הימים שבהם אדם שפוגע בקדושה ובטהרה של ילדים ימשיך את חייו כאילו לא אירע דבר. ידע כל אדם כזה, יהיה אשר יהיה מעמדו ותוארו, שמי שייפגע בילדים ישלם על כך מחיר כבד! לא יהיו רחמים ולא תהיה שום אמפתיה למצוקה שלו ולאירועים שקדמו לכך, ואשר לשיטתו גרמו לו להגיע לאן שהגיע. כל אירוע כזה יופנה לטיפול משטרתי, והוא ישלם על כך במלוא חומרת הדין.

חשוב שפנייה כזאת תהיה בברכת הרב, המרא דאתרא, שייתן לעניין כוח וסייעתא דשמיא. יש מקרים שבהם הרב ועסקני הקהילה צריכים לתמוך ולייצר רשת ביטחון בעבור המשפחה של אדם כזה, ולקחת אחריות על ילדיו שלא חטאו. לכן חשוב שהרב יהיה מעורב וייתן את ברכת הדרך.

אינני יודע מה מתרחש במגזרים אחרים, אך רבני חב”ד שאיתם שוחחתי נחרצים בדעתם, שבשונה מאירועים בין ילדים או נערים, שבמקרים רבים המענה להם הוא משמעתי, חינוכי וטיפולי – הרי שבמקרים של פגיעות מצד מבוגר בקטין, המשטרה ובית המשפט הם הכתובת היחידה לטיפול ומעקב אחרי פוגע כזה. כל פתרון אחר פשוט לא אפקטיבי.

שידע כל אחד וייזהר על נפשו, שאם יפגע בקטינים ישלם את מלוא המחיר. שיביא זאת בחשבון לפני שהוא מעלה על דעתו לעשות מעשים כאלה.

אם הוא מתקשה להתמודד עם יצריו – שיבקש עזרה. אפשר כיום לסייע גם במקרים מורכבים, ויש אנשי מקצוע שמתמחים בנושא וזכו לשקם יהודים רבים.

 הדבר בידינו

בימינו תופעת הכאת ילדים חלפה מן העולם. בעבר זה היה חלק משגרת החיים. ילד שהפריע בשיעור היה מקבל סטירה, והדבר לא היה מזעזע אף אחד. כיום אירוע כזה חלילה יגרום לכולם לעצור את שגרת החיים ולברר איך קרה דבר כזה.

ברור לנו כיום שהכאת ילדים גרמה נזק ולא חינכה אותם. היא הייתה רק התפרקות של תסכול וביטוי לחוסר האונים. כיום מורים מוצאים דרכים ראויות יותר לחנך ולמשמע ילדים בעת הצורך, ללא שימוש באלימות מכל סוג שהוא. החוקים שחוקקו סביב הנושא והמודעות שגדלה גרמו לתופעה להיעלם לחלוטין.

כך אנו צריכים לשאוף שיהיה באשר לתופעת הפגיעות בילדים. ברגע שנחליט שאירוע כזה יטופל בחומרה ובאמצעות רשויות החוק, ובלי טיוח ושאיפה “לכבס את הכביסה בבית” – הדבר ייפסק!

אמנם ככל הנראה לא יהיה אפשר להדביר אותה לחלוטין, כשם שגם אדם הנוהג ברכבו בזהירות יתרה עשרות שנים יכול להיפגע בידי נהג שיכור, אך לרוב, הזהירות בנהיגה ושמירה על חוקי התנועה שומרות על החיים.

התאבדות – המעשה החמור ביותר

לפני 7 שנים שוחח איתי פסיכולוג ששיתפתי בסדנאות שאני זוכה להעביר למתבגרים בבתי הספר של חב”ד בארץ, סדנאות לקראת גיל בר מצווה ומעבר לישיבה. הוא שאל אותי מדוע אני לא משוחח עם התלמידים על אובדנות.

עניתי לו כי אין צורך. זה לא קיים. אין טעם לדבר ולהזהיר על דבר שאינו נוכח בחייהם. זה אפילו לא אופציה בארגז הכלים שלהם ואין סיבה לעורר את זה.

אני לא זוכר שכילד נחשפתי לאירועים כאלה. גם אם ילד שמע על אירוע נורא כזה, הוא היה מסביר לעצמו שמדובר במקרה חריג וקיצוני, וככל הנראה אותו אדם לא היה בריא בנפשו, ולכן עשה דבר מטורף כל כך.

כיום, כחלק מההשפעה של העולם המודרני, אנחנו סופגים מסרים שלפיהם אתה נמצא במרכז וזכותך שיהיה לך טוב… עשה מה שטוב לך… גם אם אתה גורם סבל עצום לסביבתך. ואולי בחלק מהמקרים זו בדיוק הכוונה.

לצערנו בשנים האחרונות חלה עלייה במספר האירועים הקשים הללו, ואני חושב שעם כל הרגישות הרבה למשפחות היקרות שאיבדו את יקיריהן, ודווקא בגלל חומרת העניין והרצון להחזיר את הגלגל למקומו הטבעי – חובה לומר את הדברים.

בעקבות האירוע התקיימו דיונים רבים על הדרך שבה נכון להתייחס לזה. היו שאמרו שעצם הדיבור על הנושא מעניק לגיטימציה, והופך את האירוע המטורף הזה לאפשרות המונחת על השולחן, ושהיא מתווספת לרשימת הכלים שאדם עלול להשתמש בהם בשעת משבר.

שאלו פעם בחור ישיבה: כתוב לכם בתקנון שאסור לעשן בשבת? – חלילה, ענה. שאלו אותו: זאת אומרת שמותר לעשן בשבת? – ודאי שלא, ענה, ובהלצה הוסיף שבתקנון כותבים רק את מה שעוברים עליו…

אך מאחר שבעת האחרונה התפרסמו כמה אירועים חמורים כאלה, חובה לדעתי להעביר את המסר הבא:

התאבדות זה המעשה החמור ביותר. זה להרוג יהודי. להרוג את עצמו. כשם שאי אפשר להתייחס בסלחנות והבנה למישהו שהורג יהודי אחר, אי אפשר להתייחס בסלחנות והבנה למי שהורג את עצמו.

הייתה פה פגיעה בקדושת החיים, בדבר היקר והקדוש ביותר!

חז”ל קבעו: “על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת”. חייך אינם מסורים בידך, אלא הקב”ה הוא נותן החיים והוא נוטל את החיים. לך יש אפשרות לנצל את המתנה ואת ההזדמנות שקיבלת, אך אין לך רשות בשום אופן לעשות דבר כזה, תהיה הסיבה אשר תהיה.

אומרים: הוא הבין שאין לו מה להפסיד, אחרי המעשים שיוחסו לו והעונש שהיה צפוי לקבל עליהם, ולכן ‘נאלץ’ לעשות את שעשה. מי אמר שלחיות זה קל? מי אמר שהכול נתון לבחירתנו? האם זה נותן לגיטימציה לרצוח?

נכון, מאוד לא נעים שהדברים התגלו ושעכשיו דמותך האמיתית התגלתה ונחשפה. זה קשה מאוד, אבל עליך לשלם את המחיר ולא לחשוב שרצח הוא הפתרון. גם על זה כבר אמרה המשנה: “ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך”!

 בגלל או בשביל?

אחד הוויכוחים בין מייסד הפסיכולוגיה הקלאסית לבין ויקטור פרנקל, לדוגמה, היה: האם האדם הוא יצור סיבתי או מטרתי? האם הוא עושה דברים בגלל, או בשביל?

פרנקל, שהרבי מליובאוויטש כידוע עודד אותו מאוד, וכמוהו חבריו, טענו שהסיבה שאדם פונה ימינה או שמאלה בצומת, היא היעד שאליו הוא רוצה להגיע, ולא הכביש שממנו בא.

הם הוכיחו שאפילו תינוקות רכים מתנהגים באופן מטרתי. לכן גם אירוע כזה מתחיל ממטרה.

אנחנו צמים ביום כיפור, נמנעים מדבר חיוני כל כך כמו אכילה, כי יש לנו מטרה. לפעמים אנו עושים משהו שהוא היפך הטבע שלנו בעבור המטרה.

לעיתים המטרה היא בלתי מודעת, אך במקרה הנוכחי היא מודעת ביותר, ואין כאן המקום להאריך בכל פרטי המאורע. עובדה שימים מספר אחר כך נאלצנו לשמוע על מאורע מצער דומה, שנועד להעביר מסר ולהחזיר את הפוקוס לקורבנות ולא לפוגע.

למען ה’! איך הגענו למצב שבו אנשים מדברים ביניהם ומעבירים מסרים דרך אובדנות?

בדיוק את זה חז”ל רצו למנוע. חז”ל קבעו שעל מעשה כזה יהודי נקבר מחוץ לגדר כמסר לחיים ולא למתים. חז”ל לא היו אכזריים חס ושלום, ואילו אנחנו הרחמנים כביכול, שמגלים הבנה ורגישות. חז”ל ידעו טוב מאיתנו את רגישות המצב ואת כאב המשפחות, אך היה חשוב להם להדגיש בכך את היחס הראוי למי שעשה מעשה מטורף שכזה ואת השלילה המוחלטת של מעשה כזה.

אסור שיהיה רווח מדבר כזה! לא רווח בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. אסור להתעסק בנסיבות שגרמו לאירוע, אסור לקיים הספדים ולהעניק תשומת לב מיוחדת. צריך למחות ולהמשיך הלאה.

 לפנות לעזרה

אחד היסודות החשובים ביהדות ובפרט בחסידות, הוא העיקרון שהאדם מקבל עם הקושי את הכוחות להתמודד איתו. האמירה שלאדם אין ברירה אלא ליפול לבור, שגויה בעיניי.

רצח אינו ‘פתרון’, וגם לא הרג עצמי. לא של ברירה ולא של חוסר ברירה. לצערי אנחנו חיים בעולם שבו מנסים לעוות את העקרונות היסודיים ביותר, כשהופכים המתה לחסד, והתאבדות לפתרון של בעיה. זה מנוגד למוסר האנושי, ובוודאי לתפיסה היהודית. האחריות שלנו כלפי עצמנו, המשפחה הקרובה, הסביבה שלנו והחברה כולה, מחייבת שלא לנרמל שיח כזה. מי שעושה מעשה כזה, איבד את כל הזכויות שלו.

הרבי מליובאוויטש כותב באגרת: “ובמה שכותב שמוכרח וכו’, מובן שאין זה אמת כלל וכלל, ואין איש הישראלי מוכרח ח”ו לעשות היפך רצון הבורא ית’. ועוד להעיר שאין בניסיון זה כל תועלת, כיון שכל זמן שהנשמה אינה ממלאה תפקידה המצווה עלי’ מנותן התורה, באה היא בגלגול אחר גלגול בעולם הזה, אלא שכשעוד קלקל הרי הגלגול קשה ביותר, ואין להאריך בדבר המצער, ועוד ברור שכל הטעמים והאמתלאות שכותב הרי זה טענות מהלעומת זה שאין להם כל יסוד במציאות, ויהי רצון שיכיר את האמת כי טוב הוא ברוחניות וגם בגשמיות” (כ”ב כסלו תשי”ז).

ברגע שאדם מחליט ליטול את חייו, הוא מכריז בזאת שלא באמת אכפת לו שהמעשה האחרון שיעשה בחייו יהיה עבירה חמורה על חוקי התורה.

המיקוד לדעתי צריך להיות בפנייה לעזרה. המסר לבני הנוער הוא: אם קשה לך, בקש סיוע. התאמץ למצוא כתובת מתאימה ושתף בקושי. כולנו חווים קשיים. לעולם לא תדע עם מה מתמודד החבר שלידך. לאף אחד אין חיים מושלמים.

קשה לך? בקש עזרה! זו גדולה לבקש עזרה!

אל תשקיע ברמזים ובציפייה שאנשים יבינו אותך מעצמם! גש ובקש עזרה, במילים ברורות ומפורשות, ובעזרת ה’ יסייעו לך!

• הטור פורסם בעיתון ‘כפר חב”ד