בבור בליובאוויטש ממתין אוצר מוחבא, שעד היום לא נמצא
החפצים שנותרו באדמת ליובאוויטש
עם עזיבתו של אדמו"ר הרש"ב את העיירה ליובאוויטש, פנה זיוה והדרה. שוב לא נראו עוד החסידים מבקרים במשעוליה, וגם הישיבה שהתקיימה בה עוד מעט נסגרה כתום תקופה לא-ארוכה.
סגירת שערי הישיבה בשלהי שנת תרע"ח, חתמה פרק עיקרי ורב-שנים בדברי הימים של חסידות חב"ד. מאז, הפכה חצר ביתו של הרבי לפרוצה ועד מהרה שלטו בה ידי זרים. בית העירייה הועתק למקום, תיאטרון הוקם במקומו של 'הזאל הגדול'. וכך גם שאר חדרי החצר, שינו את ייעודם מקודש לחול.
העיירה ליובאוויטש. כיום
חפירה במרתף
ימיה האחרונים של ליובאוויטש ההיא, מצאו את אחרוני תלמידי תומכי תמימים בעיירה, כואבים ומיוסרים. התקופה הייתה נוראה. מלחמה אכזרית ניטשה אז בין רוסיה וגרמניה. רעב ומחלות עשו שמות בהמוני בני-אדם. הקומוניסטים שלטו במדינה ודיכאו ביד קשה כל התקוממות דתית. העתיד היה צבוע בשחור, ועזיבת העיירה ליובאוויטש מחמת האילוצים, גרמה לתחושות הקשות להתעצם.
אל התמימים שנותרו בליובאוויטש הצטרף באותם ימים גם התמים ישראל ג'ייקובסון, שלימים יתאר את מאורעות התקופה בזכרונותיו. כאשר הגיע לעיירה, כתב, מצא בה שנים-עשר בחורים אחרונים שנותרו מהישיבה המפוארת.
בטרם עזבו את העיירה, בהבינם כי יש להקדים את העתיד, החליטו להטמין את חפציהם של רבותינו נשיאנו. למקום אחד קובצו כל הכלים שנותרו בבית הרבי, כלי אוכל, קערות וכלי זכוכית. בין השאר מצאו בבית גם אלבום תמונות משפחתיות השייכות לבית הרב, שלפי הערכתם צולמו כחמישים שנה קודם לכן. כל החפצים הללו נלקחו אל מרתף הבית. שם עמלו כולם לחפור חפירה עמוקה, אליה הוכנסו שלל החפצים החשובים.
במרתף מצאו גם יין רב. הם הבינו מיד למקורו – היה זה חותנו של אדמו"ר הריי"צ הרב אברהם שניאורסון ע"ה, שנהג לשגר בקבוקים וחביות לבית הרבי, ומה שמצאו במרתף היה מה שנותר מאותם משלוחים. מן היין, כתב הרב גייקובסון, לקחנו עמנו עבור ההתוועדות שערכנו בשבת מברכים אלול בטרם עזבנו את העיירה.
כאמור, לאחר תקופה השתלטו זרים על נחלת רבותינו, וכל מה שנותר נשדד נבזז או נהרס. מספר שנים לאחר מכן, כבשו הנאצים את העיירה ורצחו את מאות היהודים האחרונים שנותרו בה, הי"ד.
הבור, ובו חפציהם של רבותינו נשיאנו, נותר סגור אי-שם תחת מרתף ביתם של רבותינו נשיאנו.
הרב ישראל ג'ייקובסון ע"ה. היה בין הבחורים שהטמינו את החפצים
הרבי מורה להתעניין
עשרות שנים חלפו, ולקראת נסיעת המשלחת המפורסמת בנסיון לגאול את ספריית אדמו"ר הריי"צ, דיבר הרבי בהתוועדות השבת שקודם נסיעתם בקשר ל"פדיון שבויים" של ספרי וחפצי רבותינו נשיאנו. בין הדברים אמר הרבי:
הענין דפדיון שבויים שייך (לא רק בנוגע לבנ"י עצמם, אלא) גם בנוגע לכליהם וחפציהם של ישראל .. ובהדגשה יתירה - כשמדובר אודות ספרים של צדיקים.
ומכיון שכך, הרי, כששומעים שישנם חפצים, ספרים וכתבי-יד כו', של צדיק ונשיא בישראל, שנמצאים בגלות ושבי' [לא רק במקום הפכי ממש, אלא אפילו שלא במקומם האמיתי] - יש להשתדל ככל האפשרי, עד כדי מס"נ, לפדותם מהגלות והשבי', "פדיון שבויים", ולהשיבם למקומם האמיתי, כלשון הכתוב "ושבתי בשלום אל בית אבי".
לאור דבריו אלו של הרבי, כתב חבר המשלחת, הספרן הרב שלום דובער לוין לרבי, אולי כדאי יהיה לנסות למצוא את אותם חפצים שהוסתרו באדמת ליובאוויטש. וכך כתב הרב לוין:
בהמשך לשיחה הקדושה ביום הש"ק, שבה נזכר כמה פעמים גם ענין ה"חפצים" של רבותינו, הריני להעתיק בזה מרשימת זכרונות הר"י דזייקאבסאן:
אחרי אשר התכוננו לנסוע לגמרי מליובאוויטש, סדר ר' אליעזר קאפלאן, לסדר את החפצים שנשארו לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר ... חפרנו במרתף בעומק והצנענו אותם שם...
כיון שנזכר אתמול ענין החפצים, אולי זוהי הוראה שצריך להתעניין גם בזה?
והרבי השיב:
באם אין כלל חשש שתחליש בקשה זו תוקף בקשותיהם לבקר בשאר המקומות - כדאי (להתעניין גם בזה).
"למעשה," כתב הרב לוין בספר 'יומן השליחות המיוחדת', "כשבאנו לחצר בליובאוויטש במסע השני דלהלן, ראינו, שאין שום רושם מבית אדמו"ר ואין שום רושם מהמרתף, כי אם צריף מאוכלס העומד בפנה הזאת של החצר. ולא נראית שום אפשרות לחפור ולחפש בחצר הגדולה הזאת".
•
כך נותרו עד היום טמונים באדמת הקודש של עיירת ליובאוויטש, חפציהם ותמונותיהם של משפחת בית הרב. ימים יגידו, ואולי עוד ימצאו הפריטים הנדירים.
מאפשרים לכם לקבל
