שבת קייצית למרגלות הרי האלפים השויציים, מלמעלה נראים ראשי ההרים המכוסים בשלג ולמטה נוף פסטורלי משכר בעיירה ציורית מרוחקת. בבית מלון ענק שנחנך באותם ימים באו לשבות מאות חרדים מכל החוגים והעדות להנפש ולאגור כוח.

השבת ארוכה ואינה מסתיימת, כבר גמרתי להתפלל ולסעוד בשעה מאוחרת כמנהגם של חסידי חב"ד וחיפשתי יהודים להתוועד עמם. חלקם עדיין לא קמו משינת השבת אבל כשיגעים מוצאים. מצאתי קבוצה של אנשים שהלכה והתעבתה משעה לשעה. מאי שם נשלף בקבוק ויסקי משובח והחלה התוועדות לא רשמית.

ישבו שם מסובים זה לצד זה אשכנזים וספרדים, חרדים וסרוגים, חסידים וליטאים, קנאים וחילופיהם, עמך ישראל. כשהחלתי להתוועד על הרבי ועל תורת החסידות, הופתעתי להווכח עד כמה הציבור הכללי מעורה היטב בתורת חב"ד ובדרכיה. אם בעבר היה נתק מוחלט בין כל החוגים לחב"ד ומשנתה הרי שכיום כולם מכירים את שירי חב"ד ואת היסטוריית אדמו"ריה. הם מכירים סוגיות חשובות בתורת חב"ד ואף בקיאים בתולדות חסידים מדורות עברו ובני דורנו.

בעומקה של ההתוועדות שח אחד המשתתפים כי כיום חב"ד איננה אותה חב"ד שהיתה מלפנים. להבנתו, פעם היו חסידים בדרגות נעלות ובעיקר חסידים שמסרו נפשם ממש על שמירת התורה והמצוות ברוסיה הסובייטית. את חשיבתו סיים בשאלה: "היכן תמצא היום יהודים כמו ר' מענדל פוטרפס ובערק'ה חן שישבו בכלא על מסירות נפשם והתעלו בה בתורה ובעבודת ה'?".

כאן היתה לי הזדמנות להבהיר לדובר ולשומעים כי חב"ד אינה נופלת כיום במסירות נפשה מאותם ימי החושך בתקופה הסובייטית. הסברתי להם כי יש כיום מאות משפחות של שלוחים של הרבי הפזורים ברחבי תבל שמתמודדים יום יום, שעה שעה עם קשיים בלתי נתפסים וחייהם אינם קלים יותר מחיי החסידים במחנות העבודה.

 מי שנחלץ לעזרתי כ'תנא דמסייע' היה דוקא אחד מחשובי ונכבדי חסידי בעלז העונה לשם הרב ברייער המפורסם כאיש חינוך מובהק ומשמש גם כמטפל מפורסם בעולם החרדי ומסייע למאות מקרי מצוקה.

הרב ברייער סיפר לנוכחים כי פעם הגיע אליו זוג מחסידי גור והאשה הביעה בפניו את משאלתה כי היא מעוניינת להתגרש. כשנשאלה מדוע, היא השיבה כי חייה במסגרת הגורית קשים עליה והיא מרגישה חנוקה וכלואה עד כדי שאינה יכולה לשאת זאת. לדבריה אילו היתה יודעת את הכללים הנהוגים בחצר גור היא לא היתה מסכימה להנשא לחסיד גור למרות שהיא ממשפחה גורית שורשית. 

שאל אותה הרב ברייער ולמי תרצי להנשא לאחר הגירושין והיא ענתה כי היא תרצה להתחתן עם חב"דניק כי לפי ראות עיניה הם משוחררים וחייהם נוחים מאוד. הרב ברייער מספר כי באותו רגע הוא ממש צעק עליה: "לכי תתחתני עם חסיד חב"ד. הוא יקח אותך לקוסטה ריקה וכל פעם שתרצי בבית חלב תצטרכי ללכת לרפת של הגוי ולעמוד שם בעת החליבה. כשיגמר לך הבשר תחכי כמה שבועות עד למשלוח הבא. תשלחי את הילדים שלך ללמוד במרחק טיסה מהבית וכן הלאה". את גרה באשדוד בתנאים הכי נוחים שבעולם הכל זמין ונוח בתוככי חיי קהילה מפותחים ומאושרים. אין לך שום מושג עם מה חסידי חב"ד מתמודדים ואיזה חיים קלים יש להם...

לאחר דבריו כבר לא הייתי צריך להתאמץ הרבה. נותר לי רק לספר להם על מקרים של שלוחים שהמחישו להם את הקשיים והאתגרים עמם הם מתמודדים. הוספתי להם כי הרבי כותב באחת משיחותיו כי המסירות נפש שיש כיום ליהודים עולה מבחינה מסויימת על המסירות נפש שהיתה מאחורי מסך הברזל משום שהקשיים שישנם כיום באים מתוך בחירה של השליח שהחליט מדעתו לבחור בחיים אלו, לעומת הקשיים והתלאות שהיו מנת חלקם של החסידים ברוסיה. שם לא היתה להם ברירה אחרת כי ללא המסירות נפש לא יכלו להשאר ביהדותם. האם הם יכלו לוותר על אוכל כשר? על מקוה? על חינוך יהודי?

חסידי חב"ד דהיום יכלו להתגורר בחממות החסידיות ובכל זאת בחרו ללכת למדבר שממה ובמשך שנים מוסרים את נפשם עד שהם מגיעים למנוחה ולנחלה ומקימים סביבה יהודית וחסידית סביבם.

כשסברתי לתומי שדבריי נופלים על אוזניים קשובות התברר לי שלא. כמה מבין היושבים המשיכו להקשות שאין להשוות בין יוצאי סיביר לשלוחים ה'מעונבים' של זמננו.

ואז נאלצתי לשתף אותם בקטע מסויים הקשור לרבי מענדל פוטרפס. רבי מענדל כידוע כאשר עלה ארצה, הרבי דירבן אותו שימשיך לעסוק בפיתוח חב"ד באה"ק ולהיות מבין המכריעים בכל סוגיה שתעלה על הפרק. הוא כחסיד ממושמע נכנס לעובי הקורה ופעל רבות לאור הציוי. יחד עם זאת עשה זאת כמי שכפאו שד שכן הוא לא יכל לשאת את המהמורות שנכרו ונקרו בדרכו ע"י אנשים שלא חיבבו אותו.

ר' מענדל למרות היותו הארי שבחבורה ומרומם בנפשו הדבר גרם לו למרירות ולשברון לב. כשהיה ביחידות, ביקש ממנו הרבי לשמוע מכל פרט ופרט מהקורה באה"ק ושלא יחשוש מ'לשון הרע'. בכל זאת ר' מענדל גילה טפח וכיסה טפחיים. הוא סיפר לרבי, שכל כך רצה לשמוע, רק את המינימום.

כאשר ר' מענדל סיפר לרבי ענין מסויים נפלטה ממנו אנחה מעומקא דליבא. הרבי ראה עד כמה הוא לוקח זאת ללב ואמר לו: צו סיביר קומט דאס נישט... [=הקושי הזה אינו שווה ערך לקושי שהיה בסיביר].

לימים התבטא רבי מענדל ואמר כך: "בא וראה איזה אהבת ישראל יש לרבי. כאשר הוא הבחין שהדברים כואבים לי הוא מיד המעיט מערכם בהשוואה לקשיים בסיביר.

כי אליבא דאמת בסיביר עם כל הקושי הייתי יושב עם עצמי ומהרהר על הרביים ועל החסידות ועל זכרונות החסידים, במובן הזה היה לי שקט ואף אחד לא הפריע לי בעניניי הרוחניים. עבורי הקושי להיות מאותגר על ידי אנשים המעכבים הוא קשה יותר מסיביר. ואילו הרבי ברוב אהבתו גימד את הקושי ונתן לו משקל מזערי".

בהמשך סיפרתי להם גם על שליח שאני עומד עמו בקשר רציף הסובל ללא הרף הן בגשמיות והן ברוחניות. הוא מתגורר בישוב שהאוכלוסיה שם רק רודפת אותו מיום שרגליו דרכו בו. ישנן שבתות שאין לו מנין ועוד דוגמאות למכביר.

ולמרות הכל השלוחים הללו ה'כלואים' לא רק שלא נופלים ברוחם אלא מזדקרים מלוא קומתם ומגבירים את פעילותם מתוך שמחה וחדוות חיים, חדורים להגיע להישיגים ונחושים לכבוש מטרות זו אחר זו.

אינני יודע אם הצלחתי לשכנע אותם 'על מלא' אבל ללא ספק הם למדו באותה התוועדות על חסידי חב"ד רבים הנמצאים במצבי מסירות נפש לא פשוטים שאינם נופלים ממסירות נפש של החסידים הקדמונים.

סיפרתי להם גם את הסיפור שפעם נסעו המשפיעים המפורסמים ר' ניסן ור' סעדיה במטוס לרבי ובמטוס קם אחד התמימים מישיבת תות"ל ברינוא ועבר מיהודי ליהודי והציע להם להניח תפילין. ר' ניסן התרגש מאוד ואמר לר' סעדיה: "דאס קענען מיר נישט" [=את זה אנחנו לא מסוגלים]. יש בביטוי זה ללמד על הדור הצעיר שמקריב את עצמו ואת תכונות נפשו אולי יותר מאשר חסידים דגולים בדורות עברו.