ישבנו בקרית מוצקין וליבנו עם אחב"י שליט"א בגוש קטיף ובצפון השומרון. כשאני מקיש כעת על קלידי המקלדת וכמתבקש צריך לכתוב משהו בקשר ל"שבת נחמו" אני שואל את עצמי "במה אנחמכם" ובמה נתנחם כאשר בצמוד ליום גירוש ספרד נגזרת גזירה של גירוש, והפעם, לשם שינוי, לא ע"י פרדיננד ואיזבלה ימ"ש אלא "אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים". וכבר אמר אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע כי גלות בין יהודים קשה פי כמה מגלות בין שאינם יהודים, ובהכרח מתעוררת האסוציאציה שהרבי הקודם עצמו נאסר לא סתם ע"י בני ברית אלא עוד ע"י נכדים של חסידים.

ה"בכה תבכה בלילה" דתשעה באב השתא היה איפוא לא רק מכוח "כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו" אלא , ליידער, ליידער, המצב רחוק מלהיות - "כאילו"...אוי לנו שכך עלתה בימינו!

נזכר אני באפיזודה קצת משעשעת שהתרחשה במסדרונות בית חיינו בעת מפגש אקראי בין הגה"ח ר' מרדכי מנטליק ז"ל לבין החסיד ר' ראובן דונין ז"ל. אינני זוכר מה היה בדיוק נושא השיחה ביניהם, רק זאת אזכור שהמדובר היה באיזה ענין שקשור בהוראה של רבינו נשיאנו, והר"מ מנטליק שהיה ידוע במזגו הרך ושלות רוחו, לשם שינוי התרתח ו"יצא מהכלים"; "מדוע אין מקיימים את רצונו של הרבי", ולעומתו; "ר' עקיבא משחק" - מיודענו ר' ראובן דונין עומד ומחייך ... "אני כל כך מתרגז, ואתה מגיב בבת שחוק?" הטיח בו הרב מנטליק, "יש לי פשוט הנאה שאני רואה יהודי שאיכפת לו כל כך מווארט של הרבי" – ענה לו ראובן...

בתוך כל האנדרלמוסיא וההסתר פנים הלזה, יש תופעה משובבת את הנפש, מרגשת עד דמעות ויש בה אף קורטוב של חיזוק ונחמה. אתה רואה בלי עין הרע המוני יהודים גאים בדרכם ובאמונתם. אני חושב שהבארדיטשובער היה "נמס" נוכח גילויי האהבת ישראל ההדדיים הנשפכים בשעות קשות אלה. כשראית את הרבבות בעצרת הענק השופכים ליבם וצקון לחשם ב"כותל", כשאתה נוכח בגילוי הערבות והאחריות ההדדית בכפר מימון ובשדרות, בשבילי העפר המובילים לגוש קטיף ובנקיקי הסלעים של צפון השומרון. איזה "רעש" מתחולל מן הסתם בעולמות עליונים נוכח חוסן נפשם של נשים צדקניות בכפר דרום ובעצמונה, בנוה דקלים ובנצרים, בשא-נור ובחומש. ואיך אפשר שלא לצאת מגדרנו למראה תשב"ר מגודלי פאות מלאי חן יהודי - "צבאות ה'" של ה"גוש" המתנהגים כ"חיילים" בכל המובנים!

כשהרבי זי"ע ישב "שבעה" על הרבנית הצ' היה בין המנחמים הגאון ר' אהרן סולובייציק ז"ל, והוא סח לרבי ווארט של סבו הגר"ח מבריסק (ואח"כ ראיתי שגם החת"ס כותב כעין זה). כתיב; "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". נשאלת השאלה; לכאורה היו צריכים חז"ל לומר לא "זוכה" אלא יזכה" – ל' עתיד, לא "רואה" אלא "יראה בשמחתה"? אלא, כידוע שעל דבר מת לא מתעוררים ברגשות של בכי. על המת נגזר שישתכח לאחר י"ב חודש. אם-כן, בית המקדש שנחרב לפני 1937 שנה הכיצד עדיין מתעוררים אנו ברגש של בכיה אליו ועליו? אלא מכאן שבית המקדש איננו "בר מינן" חלילה, הוא ישנו, הוא קיים! הוא דבר חי, הוא צריך אך להתגלות מכיסויו! ולכן כשנזכרים בו מתעוררים ברגשות של בכיה, ולכן "זוכה ורואה" בלשון הווה נאמר.

כשהוא מתרגז על שלא מקיימים את דבר המלך, הרוגז הזה באופן של "הפוך על הפוך" מביא דוקא לחיוך של סיפוק והנאה, כי סימן הדבר, שאצלו המלך ודברו חיים וקיימים. כשרומסים יהודים ברגל גאוה, כשפוגעים בגסות בכל היקר והקדוש להם, כשגוזרים עליהם גזירות משונות, כשאחיהם בני ישראל מתנכרים אליהם, כאשר "עבדים (ליצרם) משלו בנו", והם- לא רק שאינם נרתעים, אלא מקיימים בנפשם "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והלחץ אשר לוחצים אותם אך גורם לפרץ עצום של אמונה ואהבת ישראל ועוד מתוך תנועה של ריקוד ושמחה, זוהי נחמה גדולה! זהו סימן שלמרות הכל ואף על פי כן ה"מקדש" הפנימי המקנן בלב כל אחד ואחת יד זרים וזדים לא נגעה בו, ושום גורם דורסן לא יכול לו! רק גופותינו בגלות אבל לא נשמותינו, כפתגם רבה"ק.

ומה נאוו ומה מחזקות המילות של סיום הקינה ד"ארזי הלבנון אדירי התורה" אשר נאמרה ביום חורבן הקודש והמקדש;

"ייטיב ה' ולא יוסיף עוד ליסרה,
אמץ ברכים כושלות...בעת צרה,
לצדק ימלוך מלך,
יאמר שלמו ימי אבלך,
לאורו נסע ונלך".