באחד מלילות חג הסוכות, הצטופפתי ביחד עם רבים וטובים ב'בית חיינו' 770, לשמוע את שיחת הקודש הנאמרת מדי לילה לאחר תפילת ערבית כאות להתחלתה של 'שמחת בית השואבה' המפורסמת. בין לבין, צדו עיני לפתע קרוב- רחוק של משפחתי, שגר בשכונה חרדית במרחק של כשעה נסיעה, והופיע עתה כאן עם כמה ילדים. בואו של יהודי זה ל770 נתפס בעיניי כהפתעה, שכן משום מה נדמה היה לי שהקשר שלו עם חב"ד וכל הנלווה אליה – אינו חזק במיוחד.

לאחר השיחה נפגשתי עמו, ולאחר שבירכתי והתברכתי ב"גוט מועד" פתחנו בשיחה על דא ועל הא. בין הדברים רמזתי לתמיהה שקיננה בלבי על בואו ל-770, ובמיוחד על כך שהוא טרח להביא עמו את כל ילדיו; אך הוא מיד התייחס לכך והסביר:

"וכי מה אתה חושב, חסרים במקומי דמויות תורניות מרשימות?! לא. ב"ה, לא אלמן ישראל. בשכונתי יש הרבה 'רבנים', הרבה 'גדולים', הרבה 'צדיקים' והרבה 'חסידים'.

אך אני חיפשתי משהו אחר. אני רציתי שילדיי יראו, לפחות פעם אחת, 'א ערלעכער איד'. לשם כך הבאתי אותם ל-770, כדי שיכירו במקצת את המושג של 'ערלעכער איד'". 


לא צריכים הרבה

דומה, כי הזעקה בנושא 'שלימות הארץ', היא דוגמא בולטת לנקודה מיוחדת זו המאפיינת במיוחד את הרבי, שאותה חיפש אותו יהודי להראות לילדיו. כדי לזעוק את זעקתו של הרבי נגד הפקרת שטחי ישראל ומסירתם לגויים, לא צריך להיות 'גאון' גדול, 'צדיק' מופלא או 'חסיד' נלהב. לא צריכים להכניס כאן שיקולים של חכמת הסוד, קבלה ורוח הקודש, וגם לא חכמה אדירה או טוב לב יוצא מן הכלל.

מה כן צריך? צריך להיות 'א ערלעכער איד'. זה הכל. יהודי 'תמים', אמיתי ורציני [אני מקווה ששלושת המילים הללו מספיקות כדי להעביר את המשמעות של הביטוי], מבין ויודע כי הרש"י הראשון על התורה בענין ארץ ישראל אינו רק דברי מליצה ו'ווארט' יפה לשבת שבע ברכות, ויהודי כזה גם נוטה לחשוב כי המחבר והרמ"א שכתבו הלכה באורח חיים סימן שכ"ט, התכוונו בדיוק למה שהם כותבים ולא לשום דבר אחר. 


"ברכה לבטלה! איום ונורא"!

נזכרתי בכל זה כאשר שוחחתי עם שכן יקר, יהודי בר אוריין באמת, נדיב לב וירא אלוקים. באופן טבעי התגלגלה השיחה לנושא הבוער של גוש קטיף, ולפליאתי ראיתי שלא כל כך מפריע לו מה שמפריע לי. נכון, הוא אומר לי, כואב שיהודים צריכים לעבור דירה, אבל בסך הכל נותנים להם פיצויים, וזה יביא שקט למדינה, ובכלל, זה הכל 'ציונות' ומה זה ענין שלנו.

ניסיתי בכל זאת להוציא ממנו איזה מילת 'גינוי' לפשע הנורא, ואז הוא 'נזכר': כן, אבל בינתיים, עד שיבנו את החממות מחדש, יהיה מחסור בשוק במוצרי 'חסלט', ומי יודע, אולי יהודים יכשלו באיסור תולעים ח"ו... טוב, אז באמת ההתנתקות היא לא טובה כל כך...

נזכרתי אז בסיפור אמיתי שהיה בתקופת המאבק על 'מיהו יהודי'. במקום מסויים הצליחו לכנס כמה רבנים ידועים כדי שידברו בגנות 'הגזירה האיומה'. אחד מזקני הרבנים שהתכבד לדבר, רצה להמחיש את חומרת הגזירה ואת תוצאותיה האיומות. והוא סיפר סיפור ש'בדידי הוי עובדא':

"יום אחד נקראתי לסדר קידושין לחתן-כלה. כבר הכל היה מוכן, כתבנו את הכתובה, הוכנו הטבעת והעדים, העמידו את החופה וניגשו לסדר את הקידושין. ואז לפתע מישהו העיר את תשומת לבי לכך שהחתן עבר למעשה 'גיור' שלא כהלכה, דבר שמשמעותו כי הוא גוי גמור. נבהלתי מאוד כמובן"...

כאן עלה טון דיבורו של הרב, והרב נראה היה נרגש במיוחד. חשבנו שעכשיו יבוא תיאור קורע לב על כל התוצאות הנוראות שעלולות לצמוח מנישואי תערובת עד סוף כל הדורות, אך הרב המשיך והסביר מה הפריע לו: "תראו מה זה, מוריי ורבותיי! כמעט נכשלתי בברכה לבטלה (ברכת אירוסין)! איום ונורא"!...


חז"ל צפו הכל מראש

כאשר מתבוננים ב'עולם השקר' שבו אנו נמצאים, נדהמים לגלות מזמן לזמן שיאים חדשים. כך 'חורבן' הופך ל'התנתקות', 'קסאמים' הופכים ל'חפצים מעופפים', ומאבק נגד המדינה הציונית שמתעללת ביהודים יקרים ומסכנת את כלל העם – הופך להיות 'ציונות'. לא פחות ולא יותר.

וכך, כשצריך מכתבים של הרבי בנושא 'המפלגה החרדית ביותר' או בנושא האניות בשבת, יודעים טוב למצוא את כל האגרות הכי 'נשכחות'; אך כשמבקשים להכניס מודעה בתשלום עם דעת המחבר, הרמ"א, המשנה ברורה ו'מועצת גדולי התורה' – אין מקום בעיתון.

לנוכח מצב זה עלולים ליפול בייאוש. עד כמה יכול להיות גדול חושך הגלות. אולם למעשה, חכמינו ז"ל צפו לנו הכל מראש, והודיעו כי ב"עקבתא דמשיחא" צפויות לנו כמה תופעות לא נעימות, ואחת מהן: "והאמת תהא נעדרת". חז"ל לא אמרו שלא יהיו 'חכמים', 'גדולים', 'צדיקים' ו'חסידים'. מה שייעדר יהיה – האמת. 'א ערלעכער איד' יהיה קשה למצוא.

ועל כגון דא כבר המליצו את ה'סיום' הידוע של מסכת מכות: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". כאשר רואים שכל הנבואות הקודרות מתקיימות עד תומם – הרי שמובטחים אנו בקרוב מאוד לראות בקיום הנבואות הגדולות והמשמחות. ובינתיים אנו עדים לכך ש"יתבררו ויתלבנו הדברים", עד עת קץ, במהרה בימינו.