הבית שעל הגבעה

את החוויה הזאת, מר לוי יצחק שניאורסון לעולם לא ישכח. ביתו עמד בגבעת ביל"ו, מעין פרוור של מרכז העיר חדרה. הייתה זו גבעה המשקיפה במידת מה על פני העיר. אך מר לוי יצחק שניאורסון, או כמו שנקרא בפי חבריו בשם החיבה 'ליובה', השקיף לא רק על פני העיר, אלא גם על עניינים העומדים ברומו של עולם.

ליובה היה איש העולם הגדול. הוא הגיע לחדרה בעודו ילד יחד עם אביו ר' שניאור צבי הירש שניאורסון, לאחר שזכו לקבל את ברכתו של הרבי הרש"ב, שכתב לר' שניאור צבי הירש "יצליח ה' יתברך את דרכו, ויבוא למחוז חפצו בחפץ ולב שלם, ויתיישב בה".

אכן שמורה לו זכות ראשונים. יחד עם משפחתו זכה להימנות על מייסדי המושבה חדרה. אך מאז הוא כבר הספיק לצאת משערי המושבה לצורכי לימודים וסידורים שונים. כאשר חלפו לא הרבה שנים והבשילו התנאים – הוא חזר למושבה חדרה, על מנת להתיישב בה, ולסייע לאביו במשק המשפחתי.

אך מחשבות על התיישבות תחת עלי גפן ותאנה, בתקופה מלאת תהפוכות – יכולות להיות התחלה של בדיחה טובה. העולם באותה תקופה, שרוי היה במלחמת העולם הראשונה, והשפעתה חלחלה גם לארץ ישראל. וכך מצא את עצמו ליובה, ממלא תפקידים ציבוריים לטובת היישוב בארץ ישראל.

עם הזמן הצטרף למחתרת ניל"י (שאגב, הוא זה שהעניק לה את שמה, לאחר שעלעל בתנ"ך ועיניו צדו את הפסוק "נצח ישראל לא ישקר"), והיה מדמויותיה הבולטות. כמו כן במהלך השנים מילא תפקידים ציבוריים, עליהם זכה בעיטורי כבוד.

ביתו של ליובה, הבית שעל הגבעה בשכונת גבעת ביל"ו שבחדרה, היה 'מוזיאון' לא רשמי, כי ליובה היה 'מוצג' מרתק בעצמו. אבל גם ממרומי גבעת ביל"ו, ליובה לא שיער בעצמו, עד כמה המסע לכפר חב"ד בחג הגאולה י"ט בכסלו תשי"ז (1956), ירומם את נשמתו למקום גבוה יותר. טהור יותר. אלוקי יותר.

קשר של משפחה

קשר חם וקרוב היה לו עם חסידי חב"ד. הם – היו קשורים לרבי כחסידים, אך הוא היה קשור לרבי גם כבן משפחה. איך שלא יהיה, היה להם הרבה מן המשותף. ידוע לנו על קשר שהיה לליובה עם הרב פינייע אלטהויז, דמות חב"דית בולטת. וכן על קשר עם הרב יצחק ליפשיץ – בן העיר חדרה, שנשלח אליה על ידי הרבי הריי"צ, ובשנים מאוחרות יותר פעל בה גם בשליחות הרבי (בדרך אגב, ר' יצחק פעל בחדרה גדולות ונצורות, וזכה שהרבי יכתוב עליו "איש פעלים ובעל מידות").

אבל מרתק יותר הקשר שנרקם עם הרבי. ממסמכים וממצאים שהיו בידינו, במסגרת העבודה על הספר 'תולדות חב"ד בחדרה', היה ברור כבר בתחילת הדרך, שהיה לליובה קשר משמעותי עם הרבי. עם התקדמות העבודה, מצאנו תגליות נוספות שאישרו זאת, ובהמשך – היו אלו מכתבים מהרבי לליובה שהגיעו לידנו, שלא התפרסמו עד כה.

התגלית האחרונה השלימה חלק נוסף בפאזל. לאחר שיצרנו קשר עם יואב (נכדו של ליובה) ורעייתו מרגלית חבקין, הם סיפרו לנו כי בארכיונם הפרטי התכתבות בין הרבי ובין "שאר בשרו", ליובה שניאורסון.

הדברים טרם פורסמו. הם קובעים ברכה לעצמם, ושופכים אור חדש על פרטים שכבר היו בידינו.

אך על כך נרחיב את דברינו בספר 'תולדות חב"ד בחדרה' שעתיד לראות אור בקרוב. מה שרלוונטי עבור היריעה הנוכחית, אלו התאריכים של אותם מכתבים, הנותנים תמונה רחבה יותר למה שקרה בי"ט כסלו תשי"ז, בחגיגת חג הגאולה בכפר חב"ד.

התוועדות י"ט כסלו בכפר חב"ד

'חג גאולה' פרטי

חג הגאולה י"ט בכסלו, יום בו יצא אדמו"ר הזקן ממאסרו אל החופשי, ידוע ומוכר לא רק בקרב חסידי חב"ד אלא גם מחוצה לה. כך, במהלך השנים, חגיגת י"ט כסלו המרכזית בכפר חב"ד הייתה לשם דבר, ומשכה אליה אישים רבים מכל קצוות הארץ.

אבל עבור ליובה, דור חמישי לאדמו"ר הזקן, החגיגה הזו היא בראש ובראשונה חגיגה משפחתית. הוא החליט לנסוע אליה יחד עם שניים מבני משפחתו. ביתו גב' אראלה אור, ואחיו הצעיר מנחם מנדל שניאורסון.

עוצמת החוויה בהתוועדות בכפר חב"ד, הפתיעה כנראה גם אותו. היא הותירה עליו רושם עז. כאילו פרטה על תווי נשמתו הסוערת והפיקה צליל אבוד, שחלם שיהיה לשירת חייו.

ליובה התברך בכישרון ספרותי, והיטיב לבטא את רגשותיו ביד אמן. כתב ידו מתוך יומנו האישי השתמר בארכיון הספרייה הלאומית, וכעת הוא מוגש בפניכם, קוראים יקרים.

י"ט כסלו סַפַרִיָה 22.11.1956

אם יש לחפש ולמצוא מה שהוא בכפר חב"ד – זה עיניים.

עיניים שמביעות התלהבות וגוש אמונה חזקה הבלתי נכנעת לכל פגעי הזמן.

וקהל.

כל מיני אנשים ונשים טובים מאוד (מותר להגיד את האמת). קהל שבאו לחגיגת י"ט כסלו.

מה הייתי נותן שאוכל גם אני ובעיקר אראלה בתי, שבאה יחד אתי לחגיגה הזאת, להגיע למדרגה של אמונה טהורה, גדולה וחזקה, שתהיה גם (אם מחוץ לבב) עיורת, אמונה עיורת!

לבניין הארוך, הארוך (באמצע בניינו) ומנורות החשמל בתקרה ובקירות שלא היו בנמצא ב1951 – אומרות על התקדמות והתפתחות.

שירה ונאומים.

שירי חסידים, נפשיים ונלהבים, פשוטים ועממיים, הנעזרים לפעמים בדפיקות כוסות ומזלגות וכפיות על השולחנות להרבות הרעם והרעש.

מה מתמוגגת הנפש לקול השירה הזאת.

והריקוד. להיפטר מכל דאגות, מכל צרות ופגעים רעים, לטבוע בריתמוס של תנועות גוף, גופות, מאוחזים, מלוכדים ולרקוד, לרקוד, לרקוד.

תראו את הצעיר הופה-פה הזה, הגלוח אמנם, אולי הוא קיבוצניק בן ונכד חסידים, באיזו התלהבות הוא רוקד.

גם מנדל אחי בן הרקדנים.

סגר את עיניו נסחב במעגל עם השושנה הנצחית במעילו ורוקד.

מעודי לא התרגשתי מריקוד כזה. איזה רעד פנימי, מוחשי עובר בכל הגוף.

מה זה?

הפאזל הושלם

בלקסיקון החסידי, יש מושג אחד שאומר הכל: עצם הנשמה. תאמר 'עצם הנשמה' ותבין מדוע פלוני מוכן להקריב את חייו למען הקב"ה. תאמר 'עצם הנשמה' ותדע להסביר מדוע פלוני התעורר בתשובה, ללא כל הסבר הגיוני.

אך בגילוי נשגב כמו 'עצם הנשמה' טמון גם אתגר גדול – לתרגם את החוויה החד פעמית ולתת לה מקום של קבע בנפש האדם.

לא ידוע לנו, האם החוויה שחש ליובה בהתוועדות י"ט כסלו בכפר חב"ד, קיבלה מקום של קבע בליבו ובמעשיו. אך זאת נדע: במהלך השנה שאחר כך, הייתה התכתבות משמעותית עם הרבי, עליה גילינו כאמור, בתקופה האחרונה ממש.

(מתוך הספר תולדות חב"ד בחדרה שעתיד לראות אור בקרוב. לתגובות והערות: [email protected])