אי שם לפני 30 שנים היה זן הסטיישנים אחד הבולטים שבעולם הרכב ומלך השוק הדומיננטי של עולם הרכב החרדי. הסטיישן המוכר ביותר היה כמובן הסובארו DL ומאז שהוא הלך ודעך, הסגמנט כולו הלך ונעלם יחד אתו.

המחליפים שלו בעשור הקודם היו בעיקר היונדאי i30cw והפורד פוקוס ומאוחר יותר הצטרף אליהם גם הטויוטה אוריס. בתווך היה גם רכב דומה של סיאט וניסיון של סקודה להיכנס לתמונה, אבל הרעיון מובן: דור הנפילים הזה הולך ומתאדה אט אט ומשכך כמעט אין בו גמישות ואופציות מתחרות.

פורד פוקוס היה כאמור מהסטיישנים הבולטים בעשור האחור, הרבה בגלל שהפך לחביבן של חברות הליסינג שרכשו אלפים רבים ממנו מידי שנה והעבירו אותו לידיהם של עובדי חברות הייטק וחברות נוספות. איכשהו בסוף הוא נעלם ובמקומו הפך הקיה סיד לרכב הסטיישן המוביל.

בפורד, אם תהיתם לא וויתרו ולמרות שהוא נמכר כעת רק במגזר הפרטי הם מתעקשים להחזיק בו כמוצר מנצח. ההתעקשות שלהם אולי קצת מיותרת והשטח מדבר עצמו כי גרסת הסטיישן של הפוקוס – בניגוד לגרסת ההאצ'בק – כמעט אינה נראית בכבישים, אך זה לא מה שימנע מאיתנו לקחת אותו לסיבוב.

המראה החיצוני של הפוקוס, מרשים. הוא מזכיר את הדגם היוצא אבל מעבר לתבנית הכללית הדומה-בערך, הוא הרבה יותר יפה. משהו במראה שלו מצביע על כך שמדובר ברכב אמריקאי, והאמינו לי, בעולם הרכבים של היום קשה לבלוט ולהראות יופי שאין לאחרים. וכאילו כדי להוסיף לו עוד חן ולהראות כי הוא לא אותו סטיישן מיושן, החליטו בפורד להצמיד לו את השם 'טורר', להגביה אותו מעט מהקרקע (מרווח גחון של 15.5 ס"מ) ולהפוך אותו לכזה שראוי לנסוע בקלות גם בכבישי חצץ. יותר מכל השינויים האחרים, המראה המוגבה מעט שלא נראה בכלל בעולם רכבי הסטיישן הופך אותו לבולט ולהפוך דומה יותר לג'יפון.

כניסה פנימה מגלה מראה אמריקאי גם כן; ברכבים של היום קשה כבר למצוא לחצנים שונים. היום הכל חכם, דיגיטלי ומתנהל ממסך המולטימדיה. במקרה שלנו, מצאתי לא מעט לחצנים, בדיוק כמו שהאמריקאים אוהבים, וצבעם התכלכל הבליט גם הוא את העובדה שמדובר במוצר לשוק האמריקאי.

הסמן הבולט שבא פה לידי ביטוי ומסמל את המעבר לעידן החדש, היה חסרונה של ידית ההילוכים שהוחלפה במעין גלגלת הניצבת בינות לכסא הנהג והיושב לצידו.

האבזור הבטיחותי די מלא: הכניסה והיציאה, לצד ההתנעה והכיבוי נעשים כמובן ללא מפתח, אזהרת סטיה מנתיב ותיקון אקטיבי נמצאים גם הם, מצלמת הרוורס טובה מהממוצע, יש כאן גם אפשרות לדימום מנוע ולחצן 'אוטו הולד' שניתנים לכיבוי אם הנהגה יחליט שאין לו חפץ בהם, וכמובן גם בקרת שיוט אדפטיבית, קיפול מראות אוטומטי, תאורה דינמית עוקבת פניה והתראה לערנות הנהג. מה שחסר לי היה איתות השטח המת, שהפך היום למשהו אינטגרלי וכשמדובר ברכב סטיישן הוא נצרך אפילו יותר.

ועכשיו לשאלת הנהיגה עצמה. הדור הקודם של הפוקוס היה זה שהאיץ מהר יותר מכל המתחרות מ-0 ל-100 וגם הדגם הנוכחי עושה רושם של רכב שבא לעבוד. אין כאן הרגשה מיוחדת במינה, אך הנסיעה בהחלט טובה ודינמית.

נתוני מנוע הטורבו בנפח 1.5 ליטר חזקים מהממוצע ומגיעים עם 182 כוחות סוס, ואחרי המכוניות החשמליות שבחנו כאן, היה בהחלט כיף לחזור ולנסוע על מנוע "ישנן" וטוב.

המנוע הזה מציע כוח שזמין כבר בסל"ד נמוך, וגם הסעיף הזה מזכיר לנו שאחרי הכול מדובר במכונית אמריקאית. סעיפים נוספים שנוגעים בנהיגה עצמה היא חלל נוסעים שאטום היטב לרעשי רקע מבחוץ ואחיזת כביש ממש מעולה.

מה שקצת אכזב אותי היה סעיף הדלק. ייתכן ומה שתרם לכך הם פקקי הענק שעמדתי בהם במשך שעות והנסיעה המהירה "שהרבצתי" אחר כך כדי להשלים את הזמן שאבד לי, אבל גם העובדה שהמכונית מלווה בתיבת הילוכים בעלת שמונה הילוכים לא גרמה לה להיות חסכונית בנהיגה מואצת שכזו שצרכה בסופו של דבר ליטר דלק לכל 10.1 קילומטר. יחסית למכונית אמריקאית אלו תנאים לא רעים... אבל בסופו של דבר המתחרות נותנות פייט בסעיף הזה. מחובתי לציין יחד עם זאת שאם תחליטו לעשות נהיגה שקולה ומחושבת, תוכלו להגיע לצריכה של ליטר ל-14 או 15 קילומטר, רק שזה כאמור מצריך שיוט מדוייק ולא נהיגה ספונטנית.

בשורה התחתונה פורד מציעה מכונית שהשוק עדיין זקוק לה – כמו בעלי מלאכה או אנשים שאוהבים להעמיס פקלאות בתא המטען הגדול והמרווח – והיא מגישה לציבור מוצר מצויין. רק הזמן יגיד אם הניסיון של פורד לעקוף את ציי הרכב ולמכור אותה באופן פרטי, תוך הדגשת הפלוסים הייחודים שלה, יצליחו אכן להחדיר אותה לשוק.