סיפורו של יום

ה' טבת - דידן נצח!

תיאור מרתק מהשתלשלות המאורעות, כפי שנכתבו לימים על ידי הרב יוסף קרסיק, שהיה באותם שנים תלמיד בישיבת תומכי תמימים ב-770

מתחילים מבראשית

השמש האירה וחיממה את אדמת ניו-יורק וכאילו סירבה לשקוע, כך הוא הקיץ הניו-יורקי, השמש מכה ומחממת כמעט עד צאת הנשמה, והיא שוקעת אחר השעה שמונה בערב.

בימים חמים והמהבילים הללו בורחים רוב התושבים מהאספלט והבטון הלוהטים של הכרך הגדול אל מחוץ לעיר, לדירות קיץ בהרים הגבוהים ובינות לנחלים ועצי הפרי, שם הטמפרטורה נעימה ונוחה.

בשנה שאנו עוסקים בה, שנת תשמ"ה, זכיתי להיות ב"קבוצה" בחצרות קודשינו ב-‏770. תלמידי הקבוצה למדו בבית הכנסת "חובבי תורה" השוכן על שדרדת איסטרן פארקווי מרחק הליכה של כ-‏5 דקות מ"בית רבינו", והם כמובן מתמידים ושוהים כל השנה בחצר הרבי, גם בימים שחלק גדול מציבור אנ"ש והתמימים נוסעים לנפוש בהרים.

באותו יום קיצי ארוך, שבו מתחיל סיפורנו, היה חם ומהביל מאוד, נפש חיה לא שוטטה ברחוב, כולם היו ספונים בבתיהם או ברכביהם הממוזגים כהלכה, בעיצומה של "תקופת תמוז", בערב ראש חודש, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, סמוך לשעה שש וחצי נשמעו רחשים שקטים ב"זאל", אולם הלימודים של הישיבה שבחובבי תורה, מעטים ידעו מה מקור השמועה אך היא הופצה במהירות הבזק, וזה תוכנה: משהו חריג ויוצא דופן עומד להתרחש, היום נקראו ל"יחידות" להיכל קודשו של הרבי, כל חברי "אגודת חסידי חב"ד העולמית", המורכבת מזקני ועסקני אנ"ש.

ולא רק שיחידות כזו היא מאורע מפתיע ומעורר סקרנות רבה, אלא עוד זאת, לבעלי השמועה היה ידוע שיש ביחידות זו משהו שהנסתר רב על הגלוי, ענין חשוב וסודי ביותר. ה"מבינים" ויודעי דבר רמזו שהענין קשור למאורע מאוד לא משמח, בלשון המעטה. דבר שהפחיד וגירה את יצר הסקרנות שבעתיים.

חדר היחידות של אדמו"ר הריי"צ

כל יושבי בית המדרש, תלמידי התמימים, הרמי"ם המשגיח והצוות החינוכי, ניהלו איש איש במקומו שיחה חרישית בענין, והגמרות כאילו נסגרו מאליהם. ומיד עם ה"מכה על השולחן" לאות על סוף זמן הלימוד, לא הלכו התמימים לסעוד לבם בארוחת הערב כמנהגם מידי ערב, כולם אצו ל-‏770 לנסות לדלות פיסת מידע נוספת, אבל בכל זאת, הדבר נשאר סתום וסודי ולא ידוע.

ה'יחידות' של חברי אגודת חסידי חב"ד התקיימה בראש חודש תמוז, ובימים הסמוכים לה לא פורסמו ולא נודעו דברי הרבי באתו מעמד קדוש, הדברים נשמרו בסוד כמוס ונסתר, אך לא חלפו ימים ספורים ושביבי מידע דלפו החוצה.

לי אישית נודעו מקצת הדברים אחר כשבוע מידיד נעורי הרב שמואל קמינצקי, המכהן כיום כרבה של עיר המלך דניפרופטרובסק, הוא לחש באוזני שהרבי ציווה להקים בדחיפות ספריה גדולה של אגודת חסידי חב"ד בארץ ישראל, ויש לדבר סיבה חשאית שהרבי ידבר אודותיה בריש גלי בהתוועדות י"ב תמוז בשבוע הבא.

השמועה התפרסמה במהירות רבה כמו להבה בשדה קוצים, הילה של קדושה אפופה במורא ופחד שרתה על כולנו. וקהל עצום של אנ"ש והתמימים מכל רחבי תבל נהרו ל-‏770, לקראת ההתוועדות המדוברת.

הזעזוע

ההתוועדות החלה בשעה תשע וחצי בערב והשידור הלוויני הסתיים כדרכו לאחר שלוש שעות, בשעה שתים עשרה וחצי, או אז כשדברי הרבי נשארו במסגרת המשפחתית של אנ"ש בלבד פתח הרבי בדברים בענין הסוד הכמוס, הטרגדיה הנוראית והסופה האיומה שפקדה את ליובאוויטש - ואלו תמצית דברי הרבי:

שלושה אנשים פרצו בחשאי לאוצרות היקרים של מלכות חב"ד - ספריית אגודת חב"ד, שהיא בעצם "אוצר העם היהודי", של מנהיגו ונשיא הדור - הרבי, וגנבו משם ספרים עתיקים וכתבי-ידי נדירים, דרושי קבלה וחסידות, שערכם לא יסולא בפז, ושווים נאמד בהון-עתק גשמי ורוחני.

אחד הגנבים היה מאוד מתוחכם וערמומי: קרוב משפחה שהיה בידו מפתחות של הספריה, חדר אליה בחשאיות, שדד את הספרים ומכר אותם תמורת הון עתק לסוחרי עתיקות. עד "לשאול תחתית", שיא הטומאה והרע, המקום הטמא ביותר בעולם - מרכז הנצרות העולמי, ה"וותיקן" - הגיעו הספרים וכתבי היד שלקח אותו גנב.

רעדו אמות הסיפין - ראו עד היכן הגיעה שפלותו של הגנב, והכל לשם בצע תאוות כסף ורדיפת שלמונים. הספרים "נפלו" מהמקום הקדוש ביותר - היכל קדשו של הרבי, למקום המשוקץ ביותר! מעשה נבלה מזעזע ומחפיר שאין כמותו!

הרבי מספר לחסידים על הגניבה. צפו

פחות מארבעים וחמש דקות נמשכה שיחת הקודש של הרבי שנאמרה בהתרגשות רבה ובצער רב, ומיד תמה ההתוועדות, הרבי יצא לחדרו הקדוש ונסע לביתו, והיכל 770 כמרקחה, רוב רובו של הציבור העצום נשאר נטוע על עומדו הלום ומזועזע: הרבי מצוי בכאב וצער נורא, ולרוב רובו של הציבור אין לאל-ידו מה לעשות ואף לא נהירה להם היטב מהות האירוע ועוצמת חומרתו.

היה ברור לכל שהרבי מתייחס לגניבת הספרים בצורה מחרידה - ספריית ליובאוויטש היא במובן מסוים "אוצרות הגנוזים של הממלכה", ו"כתר המלך", ופגיעה בספרייה כמוה כערעור ופגיעה בכלל חסידי ליובאוויטש ובקודש הקודשים עצמו - ברבי! אוי לאוזניים שכך שומעות.

חמש התוועדויות

חלפו יומיים של סערת-רוחות ב-‏770 וביום השלישי נסע הרבי להשתטח על אוהל אדמו"ר הריי"צ, ממנו הוא שב בשעת לילה מאוחרת ואחר התפילות התוועד ושוב דיבר בכאב לב על המצב הנורא. הרבי הדגיש שמעשה הגניבה הינו פגיעה ישירה ברבותינו נשיאינו, ועריכת לוויה נוספת לאדמו"ר הריי"צ! הרבי הזכיר את שמו הפרטי הקדוש בתחינה להשבת הספרים למקומם.

בין השאר ביקש הרבי שני דברים: 1) שיכתבו על שער הכניסה ל-‏770 "בית אגודת חסידי חב"ד, אוהל יוסף יצחק ליובאוויטש". 2) שבכפר חב"ד יבנו בית אגודת חב"ד ובתוכו תשכון ספריה, ותחילת הבניה תהיה עוד לפני י"ז בתמוז, יום תחילת "שלושת השבועות", והרבי יממן את כל עלויות הבניה, ותחילת התשלום תועבר לבנק עוד לפני שלושת השבועות.

לא חלפו עשרים וארבע שעות, ולמחרת התקיימה התוועדות נוספת, ושוב הרבי הקדיש זמן רב לנושא כשדבריו נאמרו בחריפות רבה.

יומיים אחר-כך בהתוועדות שבת פרשת בלק הוסיף הרבי ודיבר בלהט על חומרת המעשה, הרבי התבטא ביטויים קשים מאוד - "כל מי שבידו הספרים מספריה קדושה זו, בין הגנב ובין מי שקנה ממנו ביודעין או שלא ביודעים - חייב להשיבם מידית לרשות הבעלים, ויש לדעת שהאוחז ספרים גנובים אלו בביתו הוא כאוחז "פצצה מתקתקת מסוכנת ביותר", העלולה להתפוצץ ולגרום נזק נוראי לו ולבני ביתו!"

בהמשך סיפר הרבי שהפרשה כולה מסבה לו צער ועגמת נפש רבה "אני יושב ללמוד גמרא, רמב"ם וכיוצא-בזה והדבר קשה לי, בשל כאב הראש וכאב הלב מהמצב הנורא"!

לקראת סיום ההתוועדות הדגיש הרבי שוב את נחיצות תחילת בניית הספריה בכפר חב"ד עוד לפני כניסת שלוש השבועות, והוא אמר: "אני מפחד שיתחילו את הדבר בשלוש השבועות שכן הס"מ עצמו עובד בימים אלו".

בניית בניין 770 בכפר חב"ד בהתאם להוראת הרבי

דברי הרבי בארבע ההתוועדויות האמורות היו כהקדמה לביטויים החמורים שנאמרו בהתוועדות פרשת פנחס (השיחה האחרונה בענין), ההתוועדות שהחלה כרגיל בשעה 30:1 בצהרים נמשכה יותר משבע שעות עד סמוך לשעה שמונה בערב, ובשיחה האחרונה שנמשכה כשעתיים תמימות, דיבר הרבי אודות הגניבה בחריפות מיוחדת.

אפילו הצורה הגשמית של ישיבת הרבי באותה שיחה היתה שונה מהרגיל; בעוד שתמיד פניו הקדושות של הרבי היו לעבר מרכז 770 הרי בשיחה זו הפנה את פניו הקדושות לשמאלו, והוא דיבר באריכות רבה ובקול נמוך מאוד שרק מתי מעט יכלו לשמוע. משפטים שלמים היו סתומים ובלתי ניתנים להבנה. היו שטענו שאולי השיחה מכוונת כלפי בית-דין של מעלה שיבטל את הגזירה הקשה.

גזירה בבית דין של-מעלה

בכלל, הרבי התייחס לגניבה כערעור וגזירה שמימית על כלל ליובאוויטש, וכה אמר הרבי:

"בבית-דין של מעלה קמו עוררין נגד חסידי ליובאוויטש ופעילותם בכל רחבי תבל וכתוצאה מהערעור ב"מלכות שלמעלה" גרר הס"מ בכבודו ובעצמו את שלוחו - הגנב השפל להיכל המלך ונטל ממנו את אוצרותיו הגנוזים ביותר, שיש בהם מידה מסוימת של ערעור המלוכה החבדי"ת העלולה לפגוע בכללות חב"ד ובכלל ישראל - ה' ישמור ויציל!"

קשה לתאר במילים את מידת עגמת הנפש ששרתה על פני הרבי באותם השעות והימים.

בסך-הכל חמש שיחות בחמש התוועדויות סמוכות הרבי דיבר בענין זה, ומנקודת זמן זו ואילך, במשך חודשים ארוכים הרבי לא דיבר עוד בציבור אודות הענין, אך נודע שהוקם "ועד פעולה" שמטרתו לאתר ככל האפשר את הספרים הגנובים ולהשיבם למקומם האמיתי. פעילות הועד היתה חשאית ונסתרת מעיני רוב ציבור אנ"ש והתמימים, אף כי הכל ידעו כי מתרחשת פעילות תחת לפני השטח.

הרבי עצמו היה מעורב בכל מהלך הענינים, בתשובות ובהוראות בכתב ובעל-פה.

הגנב נתפס ובידו שלל ספרים, כמה עשרות ארגזים ובתוכם מאות ספרים וכתבי-יד, שעדיין לא הספיק למכור והם הופקדו זמנית בכספת משטרתית, והכל ממתינים לדיון בבית המשפט שיחל, כך נקבע בהשגחה פרטית, ביום ראש השנה לחסידות - י"ט כסלו.

ציבור אנ"ש והתמימים מתחילים לקלוט את עוצמת הזעזוע שבענין:

הגנב העיקרי מבין השלושה הוא "צאצא" וקרוב משפחה לבית ליובאוויטש אשר לטענתו האווילית מגיע לו מקצת הספרים מדין "יורש", זאת בניגוד להגיון הפשוט ולדעת התורה שהספריה הינה רכוש ואוצר של כלל ליובאוויטש וכלל ישראל ולא אוצר פרטי ואישי [זאת נוסף על כך שאין אדמור"י ליובאוויטש דמויות אישיות פרטיות, הם שייכים לכלל ישראל, כפי שיוזכר בהמשך].

"מתירים את השרץ במאה וחמישים טעמים", ואף הגנב ניסה להצדיק ולטהר את מעשהו הנורא בשלל טענות, שהם לא המעיטו אלא הגבירו את עגמת הנפש והצער של הרבי:

אף אם הגניבה היתה לשם תאוות ממון היה בה משום סימן ואות לא חיובי משמים; על אחת כמה וכמה שהמניע לדבר הוא כביכול גם אידיאולוגי, טענת ירושה וכו', הרי לא רק כיסו וידו שותפים למעשה הגניבה אלא גם ראשו שותף לפשע - וזה סימן ואות הרבה יותר לא חיובי משמים.

משום כך אומר הרבי, כ"תשובת המשקל" לערעור בשמים על כלל ליובאוויטש יש להגביר ולחזק את התנועה ביתר שאת וביתר עז וכך תתבטל הגזירה למעלה ולמטה, "ושבו ספרים לגבולם".

הרבי מדבר בכאב על המצב הנורא:

המלך אינו מעיד

עוד בטרם פתיחת המשפט בדיונים מקדמיים ניסו עורכי הדין של הגנב לפגוע בנשיא הדור על-ידי גרירתו להעיד ולהיחקר בבית המשפט, דבר שאינו מכבוד המלכות כמובן, אך השופט הנכרי, איש קר מזג אך מסתבר שהוא נבון ומשכיל באמת, פסק נמרצות "לא יקום ולא יהיה", הרבי מליובאוויטש לא יטריח עצמו לבוא לבית הדין... השמעתם כזאת מימיכם, אפילו מי שאינו בן-ברית מבין את כבוד מלכותו של הרבי.

עם היוודע הבשורה ב-‏770, המקום היה "על גלגלים", שמחה וצהלה בחצר המלך, כאשר הכל משננים לעצמם את מאמר המגילה "אם מזרע היהודים מרדכי, כאשר החילות לנפול לפניו - נפול תיפול", הניצחון הקטן מסמל תקווה וודאית לניצחון גדול העתיד לבוא בחסדי ה'. אך בל נקדים את המאוחר:

קרוב לחודש ימים נמשך משפט הספרים בבית המשפט שבברוקלין, היו אלו ימים קודרים ואפלים מאוד, אפילו השמים כוסו בעננים כבדים כל אותם הימים, שחרות וקדרות שרתה בכל נוי-יורק.

הרבי נסע לאוהל מידי יום ביומו ויש אומרים שהוא צם באותם הימים, ואנ"ש והתמימים בכל העולם כולו אמרו מדי יום את כל ספר תהילים הרבו בצדקה, תחינה ותפילה להצלחת המשפט ולהשבת הספרים וכתר המלכות, ואילו התמימים שבחצר המלך וזקני וראשי החסידים נסעו מידי יום לאולם משפט להיות נוכחים במקום בו מונחת ליובאוויטש על כף המאזניים.

בהיכל בית המשפט

סדרי הלימוד בישיבה שונו: משכנו של ה"זאל", אולם הלימודים הועבר להיכל המשפט, וספרי הלימוד הוחלפו לספרי תהילים, בראש התלמידים ישב ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מרדכי מענטליק אשר ישב כל העת באימה ופחד כאילו גורלו מונח עתה בבית דין של מעלה, לחיים או להפך, עד כדי כך חשו חשובי אנ"ש והתמימים.

לחץ הדם והדופק בימי המשפט היה בלתי סדיר, לא היה ברור וחד משמעי לאן נוטה רוח המשפט ודעתו של השופט: היו ביטויים של השופט - כמו 770 הוא אמנם בית אבן אך הוא כבנין זכוכית שקוף מאיר ומקרין החוצה - דברים שמאוד שימחו את כולנו. אך היו גם תגובות אחרות שהעלו חששות ופחדים. ובכלל השמועות אמרו שהשופט נוטה בדרך כלל במשפטים כגון דא לפסוק בצורה לא הכי משמחת לטובתנו.

אחד השיאים המרגשים במשפט היתה הצגת קלטת ווידאו עם עדותה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא, שלעדותה היתה השפעה מכרעת על פסק הדין, ובדבריה אמרה: "אבי - אדמו"ר הריי"צ ורכושו וכל הספריה - שייכים לכל החסידים" [הרבי הזכיר את עדותה בימים שאחר הסתלקותה בחורף תשמ"ח].

חנוכה וזאת חנוכה

המשפט הסתיים בימי האור של חג החנוכה ובהתוועדויות של סוף חנוכה שב הרבי וגילה שביבים מהדיון הסמוי מן העין שנערך באותם הימים בבית-דין של מעלה: השטן המקטרג טוען שלא מגיע לחב"ד האוצרות הגנוזים של הספריה מפני ש"חב"ד אינם פעילים מספיק", ומולו ניצב כאריה הרבי האהוב שלנו הנלחם בכל עוז ומפציר בחסידים להרבות בהפצת אור של נרות חנוכה בכל אתר ואתר בכל קצווי תבל, כדי לבטל את הקטרוג הקשה.

עתה נדרשים כולם להציג הוכחות מצולמות על פעילות ליובאוויטש, כך אומר הרבי, ואשר על כן יש לצלם את כל החנוכיות עם שלט "חב"ד ליובאוויטש", והוצאת קה"ת תדפיס הכל באלבום מפואר שיקרא "יהי אור", והוא יהווה "כתב הגנה" אמיתי מול טענות האויב המר.

חנוכה חלף ועבר, האלבום הודפס, חלפו ימים וחודשים ארוכים ו"אין קול ואין עונה", הציבור כולו ממתין בחרדה לפסק הדין. חלפה שנה תמימה - שוב פעילות מוגברת בחנוכה, "מפטירין כדאשתקד", ועדיין ממתינים.

ויהי ביום השלישי שלאחר חנוכה, יום שלישי ה' בטבת, יום חורפי קפוא, ואנו תלמידי התמימים משכימים כדרכנו לשיעור החסידות של הרב יואל כהן, אחר תפילת שחרית ופת של שחרית הנני והחברותא שלי הרב נחמיה שמרלינג (המכהן כיום כרב ושליח הרבי בכפר יונה) מתיישבים במקומנו הקבוע על בימת ההתוועדות לתחילת הלימוד היומי בגמרא, השעה 11:07 נשמעה זעקה מירכתי בית המדרש, קול גדול הולך ומתחזק ומכריז:

ד י ד ן - נ צ ח

לוקח שניות ספורות לעכל את הבשורה ומיד קופץ נחמיה וצועק - "אנחנו ניצחנו". אצנו רצנו מיידית לחצר הבית, לשם הספיקו להיקבץ כבר אחדים מהתמימים וההתרגשות והשמחה אדירה למשמע באופן חד וברור:

דידן נצח - הספרים ישובו בעזרת ה' - לרבי!!!

שמחה עצומה בלתי ניתנת לתיאור פרצה בקרב כל שוחרי התורה והחסידות בעולם כולו. הלחץ והחרדה האיומה, המתח שהיה אצור בלבות כל החסידים קרוב לעשרים חודשים השתחרר בבת אחת.

רועדים מרוב התרגשות פורצת מעצמה להבת השמחה, שירת הלב והנשמה, שירה מעומק הנפש שנמשכה שבעה ימים רצופים, מלוא "שבעת ימי המשתה" ("ימי ההיקף"), ללא הפסקה, "לא טעמנו טעם שינה". ביום ובלילה שרו ורקדו בהלל והודאה לה' יתברך, על ניצחון האור על החושך, והשבת כתר המלכות לתפארתו.. כזרם מים אימתני הפורץ בבת אחת סכר שהתרסק לרסיסים והוא שוצף בעוצמה ובעוז וממלא שמחה את כל הלבבות.

נהרות של וודקה ויי"ש זרמו בחצר ליובאוויטש בכל העולם כולו, וכל מי שביכולתו נחפז בכל דרך אפשרית להגיע במהרה אל בית רבינו.

החסידים יוצאים בריקודי שמחה

מקורבי בית רבי מספרים שכאשר נכנסו המזכירים לספר את הבשורה לרבי, הוא ישב בכובד ראש והמשיך לשקוד על תלמודו.

למרות מזג האוויר החורפי מאוד, שהיה בעיר נוי-יורק באותם הימים - מינוס 5 מעלות, אי אפשר לתאר את החום והתלהבות, אש של שמחה של מצווה, ששרתה באותם הימים בבית רבינו. היו שהליצו על השמחה את מאמר חז"ל "מי שלא ראה שמחה כזו לא ראה שמחה מעולם", 770 רוקן כמעט לחלוטין מהספסלים והשולחנות ובמשך עשרות שעות חסידים ואנשי מעשה פיזזו, רקדו ושרו בהתלהבות חסידית שאין למעלה הימנה.

שיחת הרבי

נחזור ליום שלישי ה' טבת - חלפו ארבע שעות של שירה ושמחה לאחר פרסום הבשורה והנה הגיעה עת תפילת המנחה. הרבי ירד להתפלל ב"זאל הגדול" [בימים שבדרך-כלל התפילות היו בזאל הקטן שלמעלה] והשמחה הגביהה והרקיעה שחקים.

העולה על כולנה ההפתעה עצומה נוספת - הרבי אומר שיחת קודש אחר התפילה לרגל המעמד הקדוש!

אחר שיחת הקודש המשיכה השמחה. "הללוהו בנבל וכינור. הללוהו בתוף ומחול. הללוהו המינים ועוגב" - כלי זמר רבים הובאו ל-‏770 שהוסיפו בשמחה.

למחרת, ביום רביעי נסע הרבי לאוהל ובשובו מהאוהל התפלל מנחה מעריב בזאל הקטן למעלה ואחר כך אמר שוב שיחת קודש, ובה נאמר - בין השאר: "עת רצון מיוחדת היא עכשיו, וכל אחד ואחת יכולים לכתוב פדיון-נפש עם בקשות ככל שיחפוץ, והכל ייענה ויקוים בעזרת ה', את הפדיון אפשר להביא לרבי עצמו ל-‏770 עד מחרת בצהרים לפני הנסיעה לאוהל או להניח על קברי צדיקים, כיון שהכל מחובר לאילנא דחיי".

למחרת הרבי נסע לאוהל עם כעשרה שקים (!) של פדיונות ובקשות של אחינו בני ישראל מכל קצווי תבל. ובערב, התקיימה בבית המדרש התוועדות חסידים ו"סעודת הודאה" רשמית של הנהלת אגודת חסידי חב"ד, ונואמי הכבוד היו שני עורכי הדין שהובילו לניצחון - מר נתן לווין ומר שוסטק, יש אומרים שמהלך ההתוועדות הועבר בשידור ישיר לביתו של הרבי שברחוב פרעזידנט והרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא האזינה להם.

חסידים קונים ספרים בה' טבת

מבחנים לאנשים, נשים וטף

חלפו עברו שבעת הימים והגיעה העת והשעה לחזור אל העיקר - ללימוד התורה מתוך הספרים: הרבי הסביר שהניצחון האמיתי הוא של ספרי הקודש עצמם, ועל כן יש להגביר ולהוסיף חיילים ללימוד התורה בהתמדה ושקידה ובמסירות כמו שהיתה לשמחה בשבעת הימים.

הרבי הכריז על מבצע הכנה ליום י' שבט, ובמשך שלושים הימים שעד היום הגדול ייערכו, כל עשרה ימים מבחנים על לימוד התורה של כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ודיווח על תוצאות המבחנים יועבר היישר אל הרבי.

קול התורה הולך ומתחזק, 770 ממשיך להיות מלא מפה לפה כל שעות היממה, אלא שאת ריקודי השמחה והיי"ש החליפו הגמרות ספרי החסידות ושאר ספרי הקודש.

המעבר החד מריקודי השמחה ואמירת "לחיים" ללימוד תורה בעמקות ויישוב הדעת, מוכיחים שוב את דבקות והתקשרות החסידים ברבי, מסירות ואהבה עד בלי שיעור למילוי הוראותיו ללא סיג ובשלמות.

"המעשה הוא העיקר"

בימים ובשנים הבאות לימד הרבי שלוש הוראות למעשה מפרשת הספרים:

1) לחזק את "ספריית אגודת חסידי חב"ד העולמית", כל מחבר ספרים ומי שיש בידו ספרים נדירים מתבקש לשולחם לספריה זו. 2) כל אחד ואחת יקים בביתו ספרית ספרי קודש, ולהוסיף ולהרבות בה ספרים וכתבי קודש בנגלה ובחסידות, שיהיה ביתו "בית מלא ספרי קודש". 3) להוסיף בלימוד התורה והחסידות בכמות ובאיכות.

תם ולא נשלם מאורע ופרשה שהעסיקה את כל בית ליובאוויטש למעלה משנתיים ימים וספיחיה נמשכו עוד ימים ארוכים, בהם כאלו שדומני לא הסתיימו עד עצם היום הזה.

למעשה, הספרים הושבו לספריית אגודת חב"ד רק כשנה לאחר ה' טבת, בשלהי חודש חשוון תשמ"ח, עם תום הערעור בבית משפט הגבוה שבמנהטן.

הזכרנו קודם שאת בשורת הניצחון במשפט ביום ה' טבת, קיבל הרבי באיפוק רב, גם יום ומאורע השבת הספרים לספריה ב-‏770 צוין על-ידי הרבי ברצינות רבה, ספק תוגה ספק כובד ראש, מדת הדין והגבורה שרתה באותה העת על פניו הקדושות, בבחינת "וגילו ברעדה".

הספרים חוזרים ל-770

עוד בטרם הגלידו הפצעים מפרשה עגומה זו, בחלוף חודשיים ימיים, בליל יום רביעי כ"ב שבט תשמ"ח, סמוך לחצות ליל הסתלקה לבית עולמה ועלתה לגנזי מרום הרבנית חיה מושקא ע"ה, הרבנית של ליובאוויטש, היתה זו שנת אבל לכלל חסידי ליובאוויטש ומוקירה.

עד כאן תיאור דברי ימי המאורעות הללו כפי הרשום בזיכרוני מאז, ואם טעיתי באי-אלו פרטים מחמת חלוף כעשרים שנים - עם הקוראים הסליחה. יתר המאורעות שאירעו אז, הלא הם כתובים בשיחות הקודש, בדברי ימי חב"ד והם חרותים בלוח לבות החסידים והתמימים לעד ולנצח נצחים.

ונסיים בתפילה ובקשה שנזכה במהרה לדידן נצח האמיתי - הגאולה השלימה בקרוב ממש.