הרבי מצידו מאיר את העולם - אבל אנחנו עומדים ומסתירים
שלא נסתיר / אלי' וולף
ואז לפתע הרבי סובב את ראשו והביט לכיוון שלנו, בוחן בעיניו כאילו הוא מחפש משהו, ואנחנו אלו שמסתירים לו...
התוועדות שבת חנוכה תש"נ, שבת נר-ראשון של חנוכה. הרבי נכנס להתוועדות בשעה הקבועה, בערך בשעה 1.30 בצהריים. אחרי אמירת נוסח הקידוש הקהל ניגן, כרגיל, את השיר של הפרק של הרבי "שיר מזמור", ולאחר מכן הרבי פתח בשיחה הראשונה.
זו היתה שיחה מאוד מיוחדת. הרבי דיבר על תוכן החנוכה, על מעלת שבת של חנוכה, ותוך כדי הדברים ביאר כמה נושאים בביטויים מאוד מיוחדים.
בין הדברים, הרבי דיבר על במה יש לעסוק, במה לנצל את הזמן, בליל 'ניטל'. הרבי סיפר ששמע פעם מתלמיד ישיבה שהיה שומר ללילה זה את תיקוני הבגדים, כתפירת כפתורים וכדומה, והרבי דיבר על תוכן כפתורי הבגד.
בהמשך הדברים הרבי סיפר על כך שבליל 'ניטל', אדמו"ר מוהרש"ב שיחק פעם – או עמד ליד מי שמשחק והציע מהלכים – במשחק השח-מט,
וכולם עמדו באוזניים כרויות והאזינו בקשב, לא רוצים להפסיד מילה.
המקום שלי בהתוועדויות, באותה תקופה, היה על "פירמידה-פרטיזנית" שעמדה מצד ימינו של הרבי, על בימת ההתוועדות.
לימינו של הרבי היה מקום מושבו של גיסו, הרש"ג ע"ה. אחר מקום זה עמדו כמה שורות של חסידים ותמימים, ומאחריהם, בקצה בימת ההתוועדות, כהמשך לקצה השולחן של הרבי, עמד שולחן רחב, שעל גביו הונח ספסל צר, הספסל הצר היחיד ב-770 שאורכו היה מתאים לרוחבו של השולחן, עליו עמדו כמה בחורים, חלקם על ה"מושב" שבו, וחלקם על שטח ה"משענת" שבו, וגם אני הייתי אחד מהם.
וכולנו עומדים שם על הספסל, ומקשיבים – כמו כל ה'זאל' הגדול - בריכוז רב לרבי, עומדים ושותים בצמא כל מילה, ובמיוחד שהנושאים מרתקים ולא שגרתיים.
בהמשך לכך שהרבי דיבר על כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, הוא דיבר על מעלת 'ציור פני הרב', על כך שזה מוסיף באהבה ויראה. הרבי הרחיב בדברים על תמונות רבותינו נשיאנו, אלו שיש מהם תמונות ואלו שאין, סיפר על הסיבה לצילום התמונה של הרבי הרש"ב, דיבר על התמונה המפורסמת של מורנו הבעל-שם-טוב, שהיא לא ממנו. הרבי דיבר על מעלת שפת לשון הקודש על שאר לשונות אומות העולם, על הצורך בניצול ימי החופש הנוכחיים ולהגיע לילדים יהודיים הלומדים בבתי ספר עממיים, ועוד ועוד,
ואנחנו עומדים שם, על הספסל מימינו של הרבי, מרוכזים ברבי, ומקשיבים לכל מילה...
*
כדי לתת תיאור של המיקום בו עמדתי, אפרט מעט:
הרבי יושב במרכז 770, פניו הקדושות פונות אל הקהל העומד מולו, נוטות מעט לשמאלו.
הספסל שעליו אני עומד, ממוקם, כאמור, לימינו של הרבי. אנחנו עם הפנים לכיוון מערב ועם הגב אל כותל המזרח של 770. אנחנו רואים את הצד הימני של פניו הק' של הרבי.
*
הרבי ממשיך ומתוועד, זו היתה שיחה ארוכה מהרגיל, ואנחנו עומדים שם כמו בגן עדן, עומדים וטל תחיה יורד על ראשינו.
לקראת סיום השיחה, הרבי דיבר על הלקח שיש ללמוד מנרות החנוכה, הן מכך שהם נמצאים "על פתח ביתו מבחוץ", כך שיש להאיר את העולם, והן מכך שבכל יום מוסיפים נר, כך שיש להתמיד בתוספת של אור בכל ימות השנה, להעלות בקדושה כל העת –
והרבי הוסיף ואמר: "ובכלל אין צורך להרבות על כך בדיבור" – על כך שיש להוסיף באור – "ואין צורך גם ברמזים, כי כיון שכשיהודי נכנס לבית הכנסת, ורואה את המנורה דולקת, זה פועל עליו",
והרבי המשיך ואמר: "ועל-דרך-זה כאן", כך גם בבית הכנסת כאן, ודומה היה שהרבי עומד לומר, שגם כאן בבית הכנסת רואים את המנורה דולקת –
וכשהרבי אמר את המילים האלו, הוא הפנה את פניו הק', שתמיד הם לכיוון מרכז 770, אל צד ימין שלו, לכיוון ארון הקודש, אל המקום בו אנחנו עומדים – והסתכל לכיוון שלנו...
לשבריר שניה לא קלטנו מה קורה, הרבי מסתכל לכיוון שלנו, והוא מחפש משהו...
*
הרבי סובב את ראשו והביט לכיוון שלנו, בוחן בעיניו כאילו הוא מחפש משהו, ואנחנו אלו שמסתירים לו...
אחרי הבזק של רגע, הבננו שהרבי רוצה לראות את מנורת החנוכה הגדולה הניצבת על בימת התפילה שלו, בפינה הדרומית-מזרחית של 770, ואנחנו אלו שעומדים ומסתירים בגופנו את המנורה. אנחנו מפריעים לרבי לראות אותה.
קפצנו מהמקום שלנו, למטה, אל רצפת הבימה של הרבי. במהירות הורדנו את הספסל הקטן, ועמדנו ככה, חצי מתכופפים כדי שלא להסתיר, וחצי עומדים כדי לראות מה מתרחש...
הרבי חייך, והביט לכיוון קיר המזרח, ולא ראה את המנורה. התרומם מעט, תוך כדי שהוא נשען עם הידיים שלו על שני משענות-ידות הכסא, ועדיין לא ראה אותה, עד שנעמד מלוא קומתו, והביט כמה שניות אל המנורה...
הרבי הביע תנועה של אי-שביעות רצון מכך שהמנורה לא דלקה בצהרי יום השבת, ואחרי שהתיישב אמר, שהגבאים לא ווידאו שיהיו נרות גדולים שידלקו כל השבת, ולפחות לשבת הבאה שיראו לוודא שכך יהיה, שהנרות ידלקו עד לזמן הבדלה...
*
זו היתה התוועדות מאוד מיוחדת, הרבי הגיה את השיחה הזו, וכדאי ללמוד אותה בימים אלו, בימי החנוכה.
את השיחה המוגהת הרבי פותח בשאלה מדוע למרות שבאופן כללי יש דמיון בין ימי החנוכה וחג פורים - אחד ההבדלים ביניהם הוא שבפורים קוראים "מגילת אסתר", והמגילה נקראת על שם "אסתר" ולא על שם "המן", על שם היהודיה ולא על שם הגוי, ואילו בחנוכה, שגם עליה נכתבה מגילה ויש קהילות הנוהגים לקרוא אותה בימי חנוכה, מגילה זו נקראת בשם "מגילת אנטיוכוס", על שם הגוי, ולא "מגילת מתתיהו" או כדומה.
התוועדות מאוד מיוחדת, אבל אחת המחשבות שעלו לי מאותה התוועדות, מאותם רגעים, היא המחשבה הבאה:
הרבי רוצה שהעולם יהיה מואר, שהמנורה תאיר. הרבי מאיר את העולם, והוא רוצה לראות אותו מואר. ארבעים שנה של נשיאות, עומדים כבר בשנת תש"נ, והעולם כבר צריך להיות מואר, המנורה צריכה להיות מוארת. לרבי כלל לא היה ספק בכך –
הוא קם כדי לראות אותה דולקת, וכפי שהוא התבטא כמה שניות לפני כן: "יהודי נכנס לבית הכנסת, והוא רואה את המנורה דולקת, וזה פועל עליו"...
הרבי מצידו מאיר את העולם - אבל אנחנו עומדים ומסתירים לרבי את המנורה.
לפעמים אנחנו אלו שמסתירים על האור שהרבי מביא לעולם. הרבי שופך אור על העולם, ואילו אנחנו, עם כל הבעיות שבנו, אנחנו אלו שלא נותנים לעולם להיות מואר, אנחנו מסתירים על האור...
ימי החנוכה, ימים של אור, מוסיף והולך ואור, ימים של "על פתח ביתו מבחוץ", אור שבכוחו להביא לכליא ריגלא דתרמודאי", להאיר גם את המקום החשוך ביותר –
שנזכה וגם אנחנו נהיה מוארים, גם אנחנו נהיה חלק מהאור של הרבי, ושחלילה לא נהיה אלו שמעכבים, גם לא ב'משהו', על האור של הרבי מלהאיר את העולם.
שלא נסתיר...