בכיות וריקודים
ביקטרינוסלב

יומניה המרתקים של "אם המלכות" הרבנית חנה ע"ה, התגלו לפני מספר שנים, ושפכו אור על תקופות עלומות בחייו של הרבי בזכות גילויים מרתקים וזכרונות מימי ילדותו, לצד תיאורים מפורטים מחוויותיהם הנוראות של הרבנית חנה ורבי לוי יצחק תחת השלטון הסובייטי. מבין השורות ביומנה, מזדקרות דמויותיהם של רבי לוי יצחק וזוגתו הרבנית חנה, במסירות נפשם ובדבקותם עבור קיום והפצת תורה ומצוות. זאת גם כאשר בתמורה לכך, נדרשו להקריב תמורות אישיות גדולות.

שלושים שנה לאחר חתונתם של הרבי והרבנית, כאשר הייתה כבר אמו של הרבי – הרבנית חנה, על אדמת ארצות-הברית, שבעה מרורים ונדודים, במלאות שלשה עשורים לאירוע, החליטה הרבנית חנה לעלות את זכרונותיה מאותו י"ד כסלו. הרבנית ביקשה להנציח, למען ידעו דורות אחרים, כיצד נראה יום חתונת בנה בבית הוריו שביקטרינוסלב, שעה שהחתן נמצא הרחק משם, בעיר ורשה הפולנית. התיאור מלא שמחה וכאב, על אושר עילאי מחד, וייסורי נפש מאידך.

זכרונות הרבנית בכתב ידה

וכך כתבה הרבנית חנה (הכותרות נוספו על־ידינו):

 י"ד כסלו תש"ט 

עשיתי הפסקה בכתיבה, וכבר זמן רב שלא כתבתי.

היום הוא י"ד כסלו תש"ט, יום חתונת בננו מענדל עם ב"ג מוסיא שליט"א [בשנת תרפ"ט]. יום זה מזכיר לי גם את גדולתו של בעלי ז"ל.

השכן מעניק את דירתו

היה זה בשנת 1928. התעמולה האנטי דתית התנהלה אז בעוצמה רבה, אם כי עדיין נותרו בתי כנסת מעטים, והיתה קהילה יהודית דתית רשמית. מפלגות שמאל יהודיות כבר לא היו קיימות באותה שעה.

באותה שעה כבר נלקחה מאתנו מחצית מביתנו, ולשימושנו הושארו שלושה חדרים בלבד. חלקו הגדול יותר של הבית ניתן, כמובן, ל"שכנינו" החדשים.

החתן והכלה לא היו עמנו, אבל רצינו לשמוח גם כאן ביום חתונתם. שכירת אולם לא היתה אפשרית באותם ימים.

שכננו היה מהנדס, שלא יכול היה לסבול את ההנהגה האורתודוקסית בביתנו (באותם ימים היה מגיע עדיין קהל ניכר לשמוע מאמרי חסידות, ולהתוועדויות בימי חג היו מגיעים רבים), ולכן יצר הפרדה מוחלטת בין שני שטחי המגורים, כדי שדירתו תהיה מופרדת כליל מזו שלנו.

כששמע שכן זה ממקור כלשהו בעיר שבכוונתנו לערוך מסיבה כלשהי לרגל החתונה – פרץ את אחד הקירות, שהפך לפתח כניסה מדירתו לדירתנו, הוציא מדירתו את כל הרהיטים ויצא מהבית, כשהוא מוסר לרשותנו את הדירה למשך כל הזמן שיידרש לנו. כך היה לנו מקום נרחב לצורך החגיגה, שכן האולם הגדול שבבית היה כלול בחלק שנאלצנו להעביר לרשותו של השכן.

שלחנו הזמנות, והעיר כולה ניצלה את ההזדמנות להביע את רגשותיה ואת הכבוד שרחשה לבעלי. ההשפעה הרוחנית היתה כה גדולה, עד שהשמחה לא נשאה אופי של שמחה פרטית, אלא של מין מפגן דתי.

מברקים בלשון-הקודש וללא צנזורה!

אורחים רבים התאספו מהערים הסמוכות – נוסף, כמובן, על קרובי המשפחה – והגיעו כמה מאות מברקים. בערב החגיגי שערכנו בביתנו השתתפו נציגי הקהילה המרכזית של המחוז, ובנוסף לכך כל בית כנסת בפני עצמו (כל בית-כנסת הוגדר כקהילה נפרדת קטנה) שלח אף הוא נציגים מחבריו. רבים מהם הגיעו עם נשותיהם.

כל זאת – אין לשכוח – בתקופה שבה אסור היה לקיים קשר כלשהו עם מנהיגים דתיים (או כפי שנקראו ברוסית: "כוהני פולחן"), וניתן היה לאבד משרה באשמת קשר שכזה. אך הציבור לא התחשב בסיכון, ומספר רב של רופאים ומשפטנים נכבדים, שתפסו משרות בכירות ב"איספולקום" ובמועצת העיר, הגיעו לשמחה ובילו בביתנו כל הלילה.

הרבנית חנה במהלך 'פאראד' ל"ג בעומר אצל הרבי

שירות המברקים עבד באותו יום במיוחד כדי להביא את מברקי הברכה שהגיעו. למשך יומיים אלו אף ניתנה הרשות לקבל מברקים בלשון הקודש – שפה שהשימוש בה כבר היה אסור בתכלית האיסור. מטבע הדברים, גם אנו עצמנו כתבנו בלשון הקודש, וקיבלנו תכתובות בשפה זו. ניתנה אף הוראה שכל המברקים המיועדים עבור שניאורסון והקשורים לחתונה לא יעברו צנזורה.

כל זאת – בתקופה שבה כל רב פחד ללכת ברחוב בחופשיות, בשל עוצמת החשדנות שבה היו מביטים לעברו!

בכיות וריקודים

בכלל, את אווירת ההתוועדות של הקהל באותו לילה – לא ניתן להביע בכתב.

נוסף על הצער הניכר מעצם אי השתתפותנו בשמחת נישואי בננו בכורנו, ריחפה באוויר ביתנו התחושה שלא נזכה להתראות עמו במהרה, וגעגועים – היו גם היו. היה זה מצב בלתי ניתן לתיאור; ייסורים במובן הכללי והאישי כאחד.

בעלי רקד יחד עם חותנו ועם אחיו (כולם כבר בעולם האמת). על אף שסברנו שמניין המתכנסים לא יגיע אפילו לשלושים, בשל מצב הרוח האיום ששרר באותם ימים, בפועל השתתפו כשלוש מאות איש.

ריקודם של הרבנים נמשך זמן רב, ובמשך כל הזמן עמד כל הקהל וצפה בהם, ללא יכולת לעצור בעד הדמעות. זה היה סוג השמחה ששרר שם.

אירוע שלא יישכח

בבוקר, לאחר שהיום האיר כבר לחלוטין, הלכו כל המשתתפים איש איש לעבודתו. בעלי רומם אותם כביכול אל עולם אחר בהשפעתו עליהם. איש לא רצה לחשוב על המחיר היקר שהוא עלול לשלם על התקרבות זו אל בעלי ועל ההשתתפות בהתוועדות זו.

אני זוכרת שעם יציאתם אמרו לי הד"ר ברוך מוצקין ונכדו של ר' יצחק אלחנן, עורך דין במקצועו, שמעולם לא חוו לילה שכזה בחייהם, ולעולם לא ישכחו זאת – התוועדות שכזו, אדם בעל כוח רוחני שכזה! יהודים שומרי תורה, צעירים וזקנים כאחד, וחסידים בפרט – הכל היו שותפים לתחושה זו שלהם.

תמונה שצולמה בתקופת החתונה

בעלי נהנה מכבוד ומסמכות שכאלו, כך ניתן לומר, בקרב כלל העולם היהודי ברוסיה. בכל העניינים הנוגעים ליהדות – פנו אליו. כך נמשך הדבר עשר שנים נוספות, כל פעם בהצלחה רבה יותר לפי קנה המידה של חיי הכלל בתנאים ששררו שם, עד שנת 1939 שבה נאסר.

נשיא ה"איספולקום" אמר פעם לרופא ממכרינו, מתוך תסכול כה עמוק, שאנו עצמנו התחלנו לחשוש מתוכן השיחה: "הגע בעצמך" – כך אמר – "החתונה עצמה התקיימה בחוץ לארץ, החתן והכלה היו כה הרחק מכאן – ואיזה מין רושם עשה אדם זה! יש לו מין כוח שכזה, שכל אימת שהוא פונה אלינו בבקשה – אין ביכולתנו לסרב לו, בה בשעה שתמיד מדובר בענייני דת. שמא מוותרים אנו לו יתר על המידה? הרי לא היתה זו אלא שמחה של איש פרטי, ואיך ייתכן שאנו מאפשרים לו לערוך אותה בקנה מידה שכזה – בה בשעה שאסור לנו לאפשר אפילו לשלושה יהודים להתאסף בענייני דת!"...

המלים האחרונות החרידו את הרופא, וגם אנו עצמנו לא היינו רגועים יתר על המידה למשמע הדברים.