י"ג כסלו

"המלך אינו מעיד"

ימי חודש כסלו של שנת תשמ"ו, היו מלאי חרדה ציפיה מתוחה לקראת הבאות. הימים היו ימי משפט הספרים המפורסם, שפסק הדין הסופי שלו יינתן רק מעט יותר משנה לאחר מכן – בה' טבת תשמ"ז.

המתיחות המיוחדת ששררה בתחילת חודש כסלו תשמ"ו, נקשרה בדיון סביב תביעה ספציפית מטעם אנשי 'הצד שכנגד' שדרשו כי הרבי בעצמו יתייצב להעיד בבית המשפט. המטרה שעמדה מאחורי הבקשה, הייתה לגרום להשפלה של חסידות חב"ד, בכך שנשיא חב"ד – הרבי, יגיע בעצמו כדי לתת עדות, רחמנא ליצלן.

י"ג כסלו היה היום שנקבע שבו ייתן השופט את החלטתו בעניין – האם עדותו של הרבי אכן דבר נצרך וראוי.

מתיחות לקראת הפסק

כבר בשעות הבוקר המוקדמות של אותו היום ניתן היה להבחין על פני הבאים בשערי בית חיינו כי אין זה יום ככל הימים. ארשת הפנים של המתפללים הייתה רצינית, ורבים השכימו כדי לומר תהילים בבית הכנסת. חברי הכולל שעל ידי המזכירות קבעו את היום ליום תענית ותפילה.

גם כאשר הגיע הרבי עצמו לבית חיינו, בשעה 10:25 הייתה נסוכה על פניו ארשת פניו רצינית במיוחד. למרות השירה סביב, לא הניף הרבי את ידו לעידוד.

על־פי השמועה, התבטא הרבי בקשר לרעיון שיבוא בעצמו להעיד: "צריך לחשוב איך יקבלו הבחורים דבר כזה" ["מ'דארף טראכטן ווי וועלען די בחורים אויפנעמען אזא זאך"].

ניצחון ראשון!

הבשורה המשמחת כבשה בשעת הצהריים את שכונת המלך – בית המשפט הפדרלי של ארצות-הברית פסק שמצידו הרבי אינו צריך להגיע ולהעיד, ועדת החסידים צהלה ושמחה.

השמחה בבית חיינו – 770, הרקיעה שחקים. אפילו ברחוב הקפוא שלפני 770 ניתן היה לראות קבוצות של בחורים מרקדים בשמחה, מודים על העבר ומייחלים ל"דידן נצח" סופי, בנצחון גמור במשפט על הספרים.

השמחה גולשת גם לרחוב שלפני 770. צפו

אחד החסידים (ר' ישראל דוכמן ע"ה) חיבר אז את המילים "יכירו וידעו כל יושבי תבל וואס איז געטראפן אף [= מה שהתרחש ב-] י"ג כסלו" לאחד מניגוני חב"ד, ועד מהרה נישא השיר בין מעגלי הרוקדים.

מאז ועד היום, הפך י"ג כסלו ליום של שמחה, ורבים מהחסידים מציינים אותו כיום של התוועדות והחזקות בהתקשרות לרבי.