לרוב רובנו יש רצון מובנה ליהנות מכל העולמות. גם להעביר את הזמן בניחותא וגם להרוויח הרבה כסף. גם לאכול מה וכמה שמתחשק וגם להיות רזים ובריאים. גם ליהנות מכל מנעמי העולם הזה וגם להיות אנשים רוחניים. גם לא לפתוח ספר וגם להיות למדנים. גם להישאר אגואיסטים וגם להיות (או לפחות להיחשב) נדיבים. וכן על זה הדרך.

העניין הוא שזה פשוט לא עובד.

אתה יכול לשבת כל היום בחוסר מעש, אבל תיאלץ לוותר על חלום העושר. לחילופין יש לך פוטנציאל להתעשר, אבל כדי להגשים אותו תצטרך לוותר על שעות בטלה ומנוחה.

באפשרותך להיות רודף צדקה וחסד, אבל יהיה עליך לוותר על משהו משלך – כסף, זמן, נוחות. מִנגד אתה יכול לחיות חיי תפנוקים ונהנתנות, אבל זה לא הולך יחד עם נדיבוּת לב ואצילוּת נפש.

בין אור לחושך

בלילה של ה'באנקעט' בכינוס השלוחים הייתי צמוד עד מאוחר מאוד לשידור החי. וכמו תמיד זה היה מפעים ומרגש. שנה אחרי שנה נחשפת במעמד הזה עוצמתם של השלוחים או אם תרצו העוצמה שהרבי נתן ונותן להם.

במיוחד התרגשתי מסיפורם של הרב שניאור זלמן זקלס ורעייתו מנובוסיבירסק. זוג צעיר שהגיע לפני יותר מעשרים שנה עם תינוקת בכורה בת חודשיים, אל תוך עולב רוחני מדכדך, ובמסירות נפש עילאית הפך את העיר לפנינה יהודית מרהיבה. מאז ליל ה'באנקעט' צפיתי בסיפורם עוד פעמיים.

כדי להגיע להצלחה הכבירה שלהם, נאלצו בני הזוג זקלס לוותר על אינספור דברים. הוויתורים שלהם לא רק אִפשרו את פעילותם, ברמה הטכנית, אלא הם זיקקו ורוממו אותם למדרגה רוחנית חדשה והיא זו שאפשרה להם לפעול ולהשיג תוצאות מרשימות כל כך.

אין חכמות. אדמו"ר הזקן כבר קבע ב'תניא' שבעולם הזה ישנו מאבק תמידי בין אור לחושך ובין טוב לרע. ו"כשזה קם – זה נופל". אי אפשר את שניהם יחד.

צאו מהסרט

חברים יקרים, הבה ניקח את המילים הגדולות ונוריד אותן אלינו, כאן למטה, לשפת היומיום:

רוצים לנהל בית שחַי סביב מכוניות, מסעדות ובילויים ושהילדים אחר כך יתרגשו מהיראת שמים של ר' איצ'ה דעֶר מתמיד או אפילו מהגדלות הבלתי נתפסת של הרבי?! לא יִקרה.

רוצים להרגיל את הילדים לבגדי מותגים יקרים ומעודכנים ובמקביל שיהיה להם חשק להשקיע בלימוד דפי גמרא ופרקי 'תניא' בעל פה?! לא ילך.

רוצים לאפשר לילדים לשחק משחקי מחשב אלימים ולִצפות בסרטים בלתי הולמים, ולקוות שזה לא יבוא על חשבון העדינות וה'דרך ארץ' שלהם כלפיכם וכלפי המורים שלהם?! צאו מהסרט.

רוצים לבוא לבית הכנסת ולדבר כל התפילה ואז לקוות שהילדים שלכם כן יכבדו את ערך התפילה?! לא יעבוד. זה לא יכול לעבוד.

עניין לטור אחר

תעשו אתם את החשבון וההחלטות שלכם, היכן וכיצד ברצונכם לראות את המשפחה שלכם, את הילדים שלכם ואפילו (אל תצחקו) את הנכדים שלכם, בעוד כך וכך שנים.

אם בדעה צלולה בחרתם במסלול לייטי פשרני, זו בהחלט אופציה במרחב הבחירה החופשית שהקב"ה הטוב והמכיל מאפשר לנו. אמנם לגמרי לא בטוח שהילדים או הנכדים האהובים שלכם יעצרו בדיוק בנקודה שאליה כיוונתם ולא יחליקו עוד קצת (או עוד קצת הרבה) במורד, אך זה כבר עניין לטור אחר. אבל אם יש לכם שאיפות גבוהות יותר בעבורם, זה מחייב אתכם כבר מעכשיו לוויתורים מסוימים.

רק אל תשלו את עצמכם שאפשר גם וגם.

כי בחיים האמיתיים, על משהו חייבים לוותר.