אחד מהילדים אותם הפקיד בידנו הקב"ה, למען נחנכם ונגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, הוא ילד עדין ורגיש במיוחד, תמים וטהור הייתי אומר. כשהוא היה אמור לטוס למחנה קיץ במדינה אחרת לשלשה שבועות דאגנו מאוד. הטיסה לבד (אמנם דאגנו שיטוס בליווי של דיילת, אבל הוא בעצם טס לבד) והשהות במקום זר שלשה שבועות היו נראים לנו ׳גדולים עליו׳.

מי יודע איזה עוד ילדים יבואו, האם יפגעו בו, ואם כן איך הוא יגיב? די אם אומר שדאגנו עד כדי מחשבה לא לשלוח אותו למחנה. אבל אז הבנו, שזאת תהיה טעות, כי לא לעולם נוכל לגונן עליו. זה אפילו עשוי להזיק לו לטווח הארוך, שכן במוקדם או במאוחר הוא ייאלץ לצאת ולהתעמת עם העולם שבחוץ. והעולם שבחוץ, זאת יודעים כולם, לא תמיד מחכה לך עם שטיח אדום. הבנו שאין לנו ברירה, אנו מוכרחים לשחרר ולתת לו להתמודד לבד. קשה, אבל אלו הם החיים.

עשינו אתו כמה שיחות עומק (שחנ"ש קוראים לזה היום), בלי להשחיר את העולם והחיים. הסברנו לו שיש מצבים שהוא עשוי להיתקל בהם, דימינו לו מצבים של פגיעה, של צחוק, לגלוג ועוד שאולי הוא עשוי לפגוש בהם. כל זאת כדי לשמוע ממנו איך לדעתו יש להגיב. סיפרתי לו מחיי ומילדותי על מצבים בהם נפגעתי או ימים לא קלים שהיו לי ואיך הגבתי. העיקרון היה: אתה מחליט בסופו של דבר מה יפגע בך ומה לא, אתה מחליט איך להגיב לפגיעה או להעלבה ותמיד תמיד לפני תגובה, גם לפני שאתה פורץ בבכי או נעלב קשות, לך הצידה לשתות כוס מים, להירגע ולומר לעצמך - אני לא אתן לאף אחד ולשום דבר להרוס לי את היום!

 • 

כל שנה כשמגיעה פרשת ויצא אני חושב בדיוק על העניין הזה. רבקה ויצחק שלחו את יעקב לחרן, חרון אף של מקום קראו לזה חז"ל. די להכיר קצת את הדוד היקר של יעקב כדי להבין שהשהות בחרן עומדת להיות מאוד מאתגרת עבור איש תם יושב אהלים כמו יעקב.

ומה הם נתנו לו צידה לדרך לפני ששלחו אותו? עם אילו עוצמות נפש הם ציידו אותו? עד כמה הם דאגו לו כל כך הרבה שנים? 22 שנה רחוק ולבד זה לא מחנה קיץ מהנה בן שלשה שבועות.

אז נכון, עצם החיים במחיצת עשיו חישלו אותו לא מעט. יש שיגידו שאמא שלו, כששלחה אותו להתחזות לעשיו ולקבל את הברכות, בעצם למדה אותו גם איך להסתדר עם רמאים כמו לבן, אחרי הכל מי כמוה מכירה את לבן. הוא גם למד תורה וקיים מצוות וזה בודאי מחזק והיו גם מלאכים עולים ויורדים שליוו אותו בדרך.

ובכל זאת חשבתי, שיש משהו אחד מהותי בחינוך של יעקב והוא עצם העובדה שהוא בא מבית שעשה מה שנראה לו נכון וראוי בלי להתייחס למה שאומרת הסביבה. הסבא שלו אברהם היה זה שהמציא את החוצפה היהודית המפורסמת. את סבתה שרה הוא לא זכה להכיר, אבל הוא ודאי שמע סיפורים על עוז רוחה כשהלכה עם אברהם בארץ לא זרועה, זוג אחד מול עולם שלם. את יצחק אביו הוא ראה מתנהל בעוז ובגאון מול אבימלך, ואמא שלו, היא כבר מגיל שלש ידעה לבחור נכון ולא להתפעל מהעולם. לגדול בבית כזה, זה לגדול עם עוצמה פנימית שאף רוח לא יכולה להעיף.

ואכן, כשקוראים את המשך הסיפור בתורה לא נרשמות הפתעות. החיים בחרן היו מאתגרים מאוד עבור יעקב. 'גנובתי יום וגנובתי לילה' הוא אמר בתארו בארבע מילים את החיים לצד הדוד, אבל הוא עבר את הכל בגבורה ובהצלחה.

מה שקרה עם יעקב, קרה לאלפים רבים מצאצאיו לאורך הדורות. ההתנהלות שלו הייתה ועודנה השראה לדורות שבאו אחריו, כדאי שהיא תהיה השראה גם עבורנו.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי