שורות אלו נכתבות מגובה של יותר מעשרים אלף רגל מעל הקרקע במטוס המחזיר את שלוחי הרבי לארץ הקודש מכינוס השלוחים העולמי. גובהו של המטוס, המלא עד אפס מקום בשלוחים, משקף את גובהה ורוממותה של נפש הטסים החוזרים טעונים באנרגיות חסידיות בהן התמלאו במשך ארבעת ימי הכינוס.

העוצמתיות שבכינוס חדרה אל תוך הקרביים וחילחלה אל תוך פנימיותם של השלוחים ודומה שהר הגעש שבתוכם המכיל את לבת אש ההתקשרות וההתחברות לרבי, אותה שאבו בימים האחרונים, עומד לעלות על גדותיו ולהתפרץ בכל רגע.

פרץ השירה של ההמנון של ראש חודש כסלו המושר בריקוד ה'ספונטני', פרץ בעוז ובתעצומות עת החלה הנחיתה לעבר נתב"ג, השירה הסוערת בליווי מחיאות הכף של השלוחים מלמדת יותר מכל על הפריקה של המטען הרוחני לו יזכו צאן מרעיתם של השלוחים די בכל אתר ואתר.

•

לצד השמחה והרוממות ותחושת ה'שטורעם' לקיים את כל ההחלטות הטובות שנתקבלו, פגשתי בכינוס גם דמעות פה ושם שגרמו גם לי להזיל דמעה.

הראשון שבהם היה בבוקרו של יום ראשון לאחר השבת. אלפי השלוחים נסעו למעמד קריאת הפ"נ המשותף באוהל שכן כך נוהגים השלוחים במשך שנים לבוא אל האוהל גם ביחיד וגם בציבור. כשיבואו ביחיד ישהו באוהל שעות רבות לשפוך את צקון לחשם בפני משלחם ולאחר מכן יבואו כולם יחד לקריאת הפ"נ הכללי ומובטחים הם בכוחה של תפילת הציבור והן א-ל כביר לא ימאס תפילת רבים.

מעמד קריאת הפ"נ הוא רגע מכונן מאוד. קדמה לו הכנה רבה של שעה ארוכה בהם צופים השלוחים בשיחות ומראות קודש הכוללים שיחות ומאמר הנבחרים תמיד בקפידה רבה לכבוד המעמד המרגש. כמו כן משוררים כולם יחדיו עם הרבי את הניגונים של כל אדמו"רי חב"ד החל מהבעש"ט והמגיד ועד לרבי. המתח עולה וגואה מרגע לרגע עד אשר יאזינו כולם לקריאת הפ"נ המשודרת מהציון הקדוש המוקף בזקני השלוחים להם ניתנת הרשות להכנס אל הקודש פנימה, ואילו כל האחרים שומעים את הדברים במאהל הסמוך בשידור ישיר.

האוירה מתחשמלת כאשר קולו של המנצח על מקהלת השלוחים, הרב משה קוטלרסקי בוקע מהמגברים הפזורים במקום. בקול חרישי ובוטח הוא קורא את הפ"נ אשר בניסוחו הושקע עמל רב להקיף את כל צרכיהם של השלוחים בפרוטרוט ולבקש את בקשתם של כל אחד ואחד ואתגריו הוא.

והנה אך יצא מפיו של הרב קוטלרסקי בקשת ברכה למצוקה מסויימת שהוזכרה בין כל יתר עניני הפ"נ, שמתי לב כי אחד השלוחים ממכיריי המתמודד עם אותה מצוקה, עומד מרחף מעל הקרקע ופניו אל ארון הספרים. באותו רגע נפתחו ארובות עיניו ודמעותיו זלגו כמים. וניכר היה שהוא מרוסק כולו. הוא בא לכאן לפרוק את מועקתו שהצטברה במשך שנתיים מאז לא פקד את הציון.

דקות ארוכות זלגו עיניו וליבו נשפך מאין הפוגות, ובטוחני כי הפריקה הועילה לו ונחה נפשו. הבטחותיו של המשלח לשלוחיו עמדו תמיד בכל מבחן ואף הוא סמוך ובטוח בברכותיו ובכוחו של אותן זקן.

גם אני מחיתי דמעה סוררת לאות הזדהות עם דמעותיו.

•

כמה שעות לאחר מכן עת התכנסו והתקבצו כולם לבנקעט המרכזי בהאנגר הענק בניו ג'רזי המכיל אלפי שלוחים ישבו כולם ונהנו מתכנית מושקעת שכללה בין היתר דברי ברכה והתעוררות לכבוד המעמד הנפלא.

אחד השלוחים נבחר להציג את הצלחתו והתמודדותו עם הקשיים לאור פרקו של הרבי האומר: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי - קראתי ויענני". הוא גולל סיפור ארוך של הגעה למקום לא נודע ועל האכזבות הגדולות שקידמו את פניו בימיו הראשונים אך עד מהרה הוא הצליח לבקוע את הסלע ולגעת בנשמותיהם של יהודים רבים שברבות הימים הפכו להיות בני קהילתו ואבן היסוד למגדלור להפצת התורה, היהדות והחסידות בעירו.

בין היתר הוא סיפר על הקושי שהיה לו ולרעייתו כאשר נאלצו לשלוח את בנם בגיל התשע לגלות למקום תורה במרחק של כמה שעות טיסה. הוא הצליח לתאר בצבעים חיים את רגע הפרידה של הבן בדרכו אל המטוס כשהוא גורר אחריו מזוודות הגדולות ממנו.

הוא שיתף את השומעים ברגע הנורא הזה שצריך לקרוע את הילד מהחיק החמים של אביו ואמו בו גדל כל ימיו ולשלוח אותו הרחק הרחק מהבית. הפרידה היתה מלווה בשברון לב, בדמעות רותחות, בכאב ובצער, בצריבה בלב ובבכי פנימי שכמעט פרץ החוצה ואנו ששמענו את תיאורו זה ראינו בעיני רוחנו את הילד הבוכה המתקדם בצעדים כושלים לעבר הנתיב שיוביל אותו למטוס.

אך השליח מיד תיקן את כולנו: שלא תחשבו לרגע שהדמעות והשברון וכו' היו מנת חלקו של הילד. נהפוך הוא זה היה רק אצלי ורעייתי. הילד הרך בשנים היה גאה שזכה לגדול בשליחות ודוקא הוא היה זה שצעד בצעדים בוטחים והתקדם בגאוה של שליח שיוצא מביתו כדי להמשיך את השליחות!

הילד לחש לאוזנינו, "תפסיקו לעשות לי כאן בושות בשדה התעופה מול כולם" ואז ברגע אחד נהפך מספדנו למחול לנו ולאושרנו לא היה קץ.

כמי ששלח את כל ילדיו מהבית למרחקים, השליח המספר הצליח להציף אצלי את רגעי הפרידה הראשוניים של הילדים בדרכם למרכז הארץ, עוד בטרם עידן הטלפונים הניידים ואף כאן השתלשלה לה דמעה.

•

לאחר ה'בנקעט' הגדול שבים כולם לבית חיינו ב-770 להתוועד ארוכות עד הגיעם של ראשוני המתפללים לתפילת שחרית והם המאותתים למתוועדים כי הלילה חלף והוא מעברנו.

בכל פינות הבית בקומתו התחתונה והעליונה יושבים חבורות חבורות גדולות וקטנות ומתוועדים בשבת אחים גם יחד. פרחי התמימים ב-770 יעידו אחר כך כי התוועדויות אלו הן המשמעותיות ביותר עבורם ומהן הם לומדים כיצד להתכונן לשליחות, מה היא טומנת בחובה ועם אלו אתגרים הם אמורים להתמודד.

באשמורת הבוקר לערך בשעה ארבע, החלטתי לפרוש מהחבורה ולעלות על יצועי למנוחה קצרה. בדרכי החוצה לפני יציאתי אני שומע בפינת הבית את אחד השלוחים קורא 'קריאת שמע' בחיות מיוחדת. לא יכולתי להמשיך הלאה. התאבנתי על מקומי והקשבתי לו מלה במלה.

בתוך כל ההמולה והרעש ולצידם של עשרות בקבוקים שהתרוקנו אל גרונם של המתוועדים, הוא מצא לו פינה שקטה בה התייחד עם קונו. הוא היה מנותק כל כולו מסביבתו וליבו משתפך באיטיות ובמתיקות מיוחדת באמירת התיבות: "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". אל המשך המלים "ובכן יהי רצון מלפניך וכו'" נלוו דמעות שליש. הוא עומד בקרן זוית ומתחנן: "שתרחם עלינו ותמחול לנו ... ותכפר לנו...".

מחזה סוריאליסטי זה הכה בי בחוזקה, כל ההיכל מלא ברוקדים ושרים המאושרים בחלקם, בגורלם ובירושתם שזכו להיות שלוחים בלגיונו של מלך והוא השליח מצטנף בפינתו ואינו מוותר על קריאת שמע של המיטה כבכל יום.

דמעות בדמעות נגעו. 

•

ודמעות מסוג אחר. השבוע נפרדנו משני שלוחים משמעותיים עבורי. האחד הוא זקן השלוחים בעולם הרה"ח השליח רבי חיים בנימיני שעמד עם אבי ע"ה בקשר הדוק לאורך דרכו. והשני הוא השליח הרה"ח שניאור זלמן בלומנפלד מפרו בן גילי שיצא לשליחות בשנות המ"מים, חתן שאר בשרנו רבי משה סלונים ע"ה.

את מילות הפרידה מהם אניח לשבוע הבא בע"ה.