א' השלוחים

עברתי אתמול על הידיעות שהתפרסמו בחב"ד און ליין בשבוע האחרון, ביניהם ידיעה בעניין המהומה בטיסת השלוחים וההתנכלות מצד צוות הטיסה ברבנים המכובדים והמסקנה המתבקשת בדבר היות הדייל הראשי אנטישמי...

אני רוצה להציג לכם את זווית הראיה והחוויה שלי בטיסה אחרת...

זה התחיל בכך ששלושה מאנ"ש החליטו שלא מתאים להם להמתין עם כולם בצ'ק אין, ולכן אחד מהם הפך לנכה סיעודי הזקוק לשירות אמבולטורי וסניטר מלווה בכיסא גלגלים. השניים האחרים היו כמובן המלווים... והנה מצאו דרך נעימה וקלה לעקוף את התור כולו (שחלק מהממתינים בו הם כמובן מאנ"ש... ועוד כמה וכמה אנשים מבוגרים שנאלצו להמתין עוד מספר דקות בעמידה על הרגליים כדי שהאדון הנכה ומלוויו יעברו לפניהם).

כמובן שעם המעבר לדיוטי פרי הנכה חש שיפור והקלה במצבו הרפואי והמשיך ברגל...

בהמשך, וחשוב להדגיש, כולנו טסנו בקו תל אביב-ניו יורק עשרות פעמים לכל הפחות, מכירים את תנאי הטיסות, את זמני הארוחות וכו'. לכן נשגב מבינתי להבין מדוע כמו בבולמוס בלתי נשלט, איך שצוות הטיסה מתחיל לעבור ולחלק שתיה לקראת ארוחת הערב שידוע שתוגש בדקות הבאות, דחוף לארגן מניינים לתפילת ערבית עם כל ההתעסקות הנלווית לכך. פתיחת תאי המטוס לחיפושי כובעים וחליפות. חסימת המעברים ואטימות כללית למתרחש במרחב הציבורי.

הדיילים פנו באדיבות רבה כמה וכמה פעמים בבקשה להמתין עם התפילה לאחרי הארוחה אך נתקלו כמובן בסירוב והתעלמות במקרה הטוב ובמקרים אחרים לביקורת על חוסר סובלנותם לצרכי הנוסע הדתי...  

כמובן, מספר שעות אחרי, איך שהתפשט ניחוח ארוחת הבוקר מתנורי המטוס, קמו בבהילות רבה למנייני שחרית כאילו לא לומדים כלום... הפעם צריך גם טלית ותפילין כך שהעיסוק רב יותר, זה בטרולי, זה בתיק מספר שורות קדימה/אחורה והכל כנ"ל.

אי אפשר היה להמתין שעה לפינוי ארוחת הערב/בוקר בכדי להתפלל באופן מסודר ומתואם עם הצוות? מה היתה הבהילות לנהל את התפילות כמו דווקא בזמן הגשת הארוחות והמעבר של הדיילים עם עגלות הלוך ושוב?

כמובן, אחרי התפילה, כיוון שכבר עברה עגלת המזון תוך כדי דבקותם במניין הדחוף, רצו למטבח לבקש את ארוחתם שהתפספסה... וקיבלו כמובן!   

ראוי לציין שהדיילים פנו וחזרו ופנו כמה וכמה פעמים ולמרות ההפרעה הבוטה וחוסר הרגישות של הרבנים המכובדים, נשכו שפתיים והשתדלו מאוד לעזור.

הייתי מצפה מאנ"ש לרגישות רבה והשתדלות בדוגמה אישית בהתחשבות בצרכי הזולת. כאחד מאנ"ש חשתי בושה וחוסר אונים גדולים.