הרב אליהו שוויכא

את הסיפור הבא שמעתי מאבי מורי שיחיה, הרב יעקב שוויכה, ששמע אותו מהשופט הנכבד מר מנחם מריו קליין, שופט בכיר בבית משפט השלום בתל אביב שהעניק את אישורו לפרסומו.

זה היה בכנס בוגרי ישיבת חב"ד בפטרופוליס שבברזיל. אבי זכה ללמוד שם, וגם השופט קליין, שהיה חברו לספסל הלימודים. ישיבת חב"ד בפטרופוליס היא ישיבה מיוחדת במינה, השוכנת על הר שלם ששייך לישיבה, במרחק שעת נסיעה מריו דה ז'נירו. בהר יש יער ונחל מרהיבים, ובתוך היופי הזה שוכן בית מדרש שזכה להעמיד דמויות תורניות שהפכו את ברזיל היהודית ממדבר שממה למקום של תורה.

בראשות הישיבה עמד הרב חיים בנימיני (ע"ה), שנשלח מאת הרבי מליובאוויטש לייסד ולהעמיד את הישיבה.

וכך סיפר השופט קליין בכנס הבוגרים: בשנות לימודינו בישיבה, מדי ליל שבת הייתה מתרחשת תעלומה: כשהיו באים לקידוש היו מגלים שחסרות שתי חלות של 'לחם משנה'. אין חנויות באזור הישיבה, ובישיבה היו מכינים הכול, כולל אפיית החלות. החלות היו ממוספרות לפי מניין התלמידים, ומדי שבת בשבתו התעלומה שבה ונשנית: שתי חלות נעלמות.

צוות הישיבה החליט לפצח את התעלומה ולאתר את ה'גנב' הסורר. העמידו נוכרי מעובדי הישיבה בכניסה למאפייה של הישיבה, וביום שישי בצהריים, כשכולם נחים בחדרם, הוא תפס בשעת מעשה תלמיד שהסתנן פנימה ואכל שתי חלות.

זה הייתי אני. אף אחד לא ידע על כך. השומר הנוכרי לקח אותי היישר לביתו של ראש הישיבה הנערץ, רבי חיים בנימיני, ששכן על ההר במרחק כמה דקות הליכה. אלו היו הדקות הארוכות בחיי. הייתי בטוח שהרב בנימיני יכעס עליי, יסלק אותי מהישיבה, ובוודאי אף יזמן את אבי ויוכיח אותו על מעשי בנו.

השומר דפק על הדלת והרב קרא לנו להיכנס. נכנסתי מבויש. השומר סיפר מה ראה, ובתגובה השפלתי את עיניי. נשארנו שנינו לבד בחדר.

הרב בנימיני הסתכל עליי בעיניו הטובות, ושאל אותי: "מריו, אתה רעב?". הבנתי מיד שהוא מניח לי סולם של כבוד לרדת מהעץ שעליו טיפסתי.

עניתי בחיוב. אומנם לא הייתי רעב כל כך לאחר אכילת שתי חלות, אבל זה המוצא שהיה לי.

"רבקה", קרא הרב בנימיני לאשתו, "תוכלי בבקשה להגיש למריו היקר ממאכלי השבת?". הרבנית רבקה הגישה לי צלחת ובה כל טוב ממטעמי השבת.

לאחר שאכלתי אמר לי הרב בנימיני: "מריו, בכל פעם שתהיה רעב, תבוא לכאן

ותאכל".

•

זהו, הוא לא כעס ולא הוכיח. הוא הבין שזה לא נבע מרוע, חלילה, אלא מרעב של ילד בשנות הגדילה. הוא מצא את הפתרון לכך ונתן לי את ההבנה מהי דרך ישרה. הרב לא סיפר על כך לאיש, זה נשאר בינינו.

התלמידים התפלאו בלילות השבת הבאים שהגנבות פסקו בלי שנודע מי הגנב, ולאט לאט זה נשכח. ההכלה וההבנה גרמו לי יותר מהכול להמשיך בדרך הישר, ולהחליט נאמנה שבבוא היום אלמד משפטים ואעזור למי שבאמת צריך עזרה.

אכן, בזכות המעשה הזה נהייתי לשופט בארץ הקודש.

כששמעתי את סיפורו של השופט קליין, הבנתי שמה שהרשים אותו יותר מהכול, היה הדוגמה האישית של הרב בנימיני:

הוא לא כעס ולא שפט. זה גרם למריו הצעיר להבין שהוא רוצה להיות כמו הרב בנימיני, שליט על מידותיו. זה גרם לו להעריץ אותו, וממילא לרצות להתחנך על ידו ולקבל את הדרכותיו.