הגאון החסיד הרב נחום אברהם יעקובוביץ' ע"ה, מפארי וחשובי חסידי חב"ד באירופה, נלב"ע בשיבה טובה (בגיל 96) בביתו באנטוורפן בלגיה.

נולד בהונגריה בט' תמוז ה'תרפ"ו, להוריו הרב שמעון יעקב ומרת בריינדל (לבית יעקובוביץ) אוהר ע"ה. בהיותו כבן שנה, עברו הוריו עם הילדים לעיר אנטוורפן בבלגיה.

במשך 8 שנים שקד על תלמודו בבית הספר המקומי 'יסודי התורה'. בשלהי שנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השנייה, ובמהלך שנת ה'ת"ש הגיעו הכוחות הגרמניים לשערי בלגיה. רבים מיהודי העיר ברחו מבעוד מועד לכיוון צרפת שעוד הייתה אז נקייה מהכיבוש הגרמני. גם משפחת אוהר נדדה לצרפת. היה זה בתחילת הקיץ, ונער הבר מצווה נחום אברהם לקח עמו מחזור תפילה לחג השבועות וחומש במדבר, זאת משום שהסברא הייתה שתיכף יובסו הגרמנים בידי הצרפתים ויהיה אפשר לחזור הביתה לאנטוורפן. לפועל, נדדו בני המשפחה ממחנה פליטים אחד למשנהו וגם צרפת נכנסה למערבולת המלחמה.

לאחר כמה השתדלויות מצד בני משפחה בארה"ב, התקבלו מסמכי הגירה (אפידייוויד) והיה לשם כך לגשת לקונסוליה האמריקאית ששכנה במרסיי. משום כך, הורשו בני המשפחה לנדוד עד למחנה הפליטים הסמוך למרסיי. בין כל הנדודים הללו, הביע האב את כאבו על כי בנו שאמור להכנס ללמוד בישיבה מסתובב ללא מסגרת לימודים מסודרת. וגם הסביבה לא הייתה של שומרי תורה ומצווה. ואז נודע לו שבעיר מרסיי הסמוכה קיימת ישיבה בהנהגתו של הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, בן דודו של הרבי.

היה זה המפגש הראשון של נחום אברהם הצעיר עם דמות של חסיד חב"ד. באנטוורפן היו חסידים מחצרות שונות ואף רבנים ואדמו"רים שהנהיגו קהילות, אבל לא היה בנמצא בית כנסת חב"די או חסידי חב"ד שפעלו וכו'. כשניצבו לפני הרש"ז אמר האב "אנחנו מהעיר אנטוורפן. בני למד והצליח בילדותו, ויכול להיבחן במסכת נדרים. אנא קבל אותו כתלמיד. מי יודע מה יהא עליו באם יסתובב אתנו במחנות, ספרים אין לנו כי ברחנו מהאויב".

הרש"ז ניסה לומר שאין לו מוסד חינוך לנערים צעירים אלא רק ישיבה לבחורים מבוגרים, אך האב התחנן, ובראות הרב ש.ז. שניאורסון את הרצון הכנה שאל את העלם הצעיר באם מסכים להישאר לבדו, ומשנענה בחיוב לקח אותו תחת חסותו. הראה לו את מיקומה של מסעדה כשירה, מיקומו של מלון ציבורי שאירח פליטים בחינם (כמה עשרות בחדר אחד), וסידר לו ל'חברותא' בלימוד מסכת חולין את הרב הוטנר שהיה חסיד גור.

מיד עם כניסתו לישיבה, נפעם לפגוש דמויות של בחורי ישיבה שראשם ורובם בלימוד התורה. היו אלו בחורים פליטים מישיבת "עץ חיים" שהוקמה בכפר הבלגי "היידע". ראש הישיבה הרב שרגא פייבל שפירא היה בוגר ישיבות ליטאיות אך בעל התלהבות כחסיד. מסר נפשו לטובת הבחורים, והיה ידוע באהבת ישראל שלו. ביניהם היו: האחים הרב חיים אריה זילברשטיין והרב שמואל מאיר זילברשטיין; הרב חיים מנחם טייכטל; הרב דוד משה ליברמן; ולאחר מכן הצטרף אליהם גם הרב אהרן מרדכי זילברשטרום.

הרב שניאור זלמן היה יהודי תלמיד חכם, עמקן, משכיל בדא"ח, איש רב פעלים בדמו ובנפשו שפעל כל העת במס"נ עבור הזולת. בין מעשה חסד אחד למשנהו, והקמת מוסד כזה או אחר לטובת הפליטים, היתומים וכו', היה מוסר לבחורי הישיבה שיעורים בחסידות. בזכרונו של הרב נחום אברהם שהמאמר הראשון שלמד מפיו היה ד"ה שחורה אני ונאווה, מליקוטי תורה על שיר השירים. ולאחר השיעור התבטא ידידו הטוב דוד משה (לימים הגאון החסיד הרב דוד משה ליברמן, רבה של העיר אנטוורפן) כשנכנסתי לשיעור היה לי 'שחור', ובסיום השיעור 'נאווה' לי.

בעזרת הרש"ז נכנס לעולמה הטמיר של תורת החסידות, לטרקלין המפואר שפתח בפניו עולם חדש של מחשבה, העמקה, טעם מחודש בקיום המצוות, ובלימוד התורה בכלל. מאוחר יותר, כשכבר היו בפאריז לאחר המלחמה פגש בהרב מיכאל ליפסקר (לימים השליח הראשון שנסע למרוקו, לאחר הסתלקות הרבי מוהריי"צ נ"ע), שהיה מראשוני התמימים שיצאו מעמק הבכא הסובייטי, ולמד ממנו דא"ח בהבנה והשגה. בילדותו אהב הרב יעקובוביץ' לקרוא וללמוד ספרי חקירה, דוגמת ספר עקידת יצחק, ספר הכוזרי, ועוד. אולם נפשו כמהה למשהו אחר, וכפי הנראה לאור תורת החסידות שמילאה מאז את כל ישותו. עוד מהרב ליפסקר שמע משפט שקסם לו "חסידות הינה הפילוסופיה העדינה ביותר".

לאחר שוך אימי המלחמה, לא אמר הרב שניאור זלמן נואש והקים מחדש בפאריז ההרוסה מוסדות חינוך לבנים ולבנות, ליתומים ולפליטות, וגייס את בחורי הישיבה שנדדו איתו בכל מסעות הנדודים בשנות המלחמה הארורים. גם הרנ"א גוייס למשימה, ובתור בחור צעיר נטל על עצמו הקמת בית ספר תיכון, ששילב לימודי קודש ולימודי חול, עבור ילדים יהודיים. כשניסה לטעון באוזני הרש"ז שהוא צעיר מידי למשימה, קיבל את התשובה הניצחת "ברוסיה הסובייטית הנוער הוא זה שחולל את המהפיכה". בית ספר זה לא האריך ימים, מחמת שלא היה תקציב להמשיך אותו שנה נוספת. אז נכנס לנהל סמינר לבנות, שם התחנכו גם בנות משפחות אנ"ש שיצאו מרוסיה ושהו בפאריז באותה עת.

בין התלמידות היו גם מרת לאה כהן שתחי' (לבית בוטמן) אשת חבר של הגה"ח רבי יואל כהן זצ"ל, ה'חוזר' הראשי של הרבי ומשפיע ראשי בישיבת תות"ל המרכזית בבית חיינו; מרת פרומא יוניק שתחי' (לבית פעווזנער), רעייתו של המשב"ק הרב דובער יוניק ע"ה, ועוד.

בפאריז התוודע גם לדמויות ההוד של חסידי חב"ד שיצאו מרוסיה בשנת ה'תש"ו, ובהם הרב החסיד המופלא המשפיע הרב ניסן נמענוב, הרב החסיד ישראל נוח בלניצקי ובנו הרב החסיד אהרון יוסף, הרב החסיד בצלאל וילשאנסקי, ועוד. קניינים רבים בנפשו נותרו מאותה תקופה, בה התחמם לאורם של מי שראה בהם התגלמות כל מה שלמד עד אז, על עבודת המידות, עבודת הביטול, מידת האמת, למדנות חסידית, ידיעה מקיפה בדא"ח. דמות ה'בינוני' מספר התניא כמו קמה וניצבה למול עיניו.

גם ברבות השנים, היה מטריח עצמו ונוסע שעות ארוכות מבלגיה לצרפת על מנת להשתתף בהתוודעויות של חסידים אלו. באותה תקופה בשנים תש"ה - תש"ו החלו להגיע מארה"ב קונטרסים של מאמרים מהרבי מוהריי"צ, והרב נחום אברהם יעקובוביץ', מיטיב לתאר איך שהרגיש שהמאמרים הללו דיברו ממש אל הנפש שלו, על לבטיה ותכונותיה. בניגוד לספרים אחרים מחוגים אחרים, הייתה ההרגשה שזו היא התורה המיועדת לבני הדור הזה. וכן, שזוהי טעימה מתורתו של משיח קודם ביאת המשיח.

במחיצת הרבי

אך ללא כל ספק, גולת הכותרת של תקופה זו בחייו, הם החודשים בהם זכה להיות בד' אמותיו הקדושות של הרבי בשנת ה'תש"ז. כשבני משפחתו ושומעי לקחו מבקשים ממנו לספר את קורות הימים ההם, פעמים שהוא נותר בדומיה גמורה באומרו "אי אפשרי לתאר את עוצם קדושתו של הרבי". אך בעת רצון נעתר, וחוזר לאותם רגעים מיוחדים בהם זכה לראות במו עיניו את הליכותיו של הרבי.

בעת שישב עם תלמידי התמימים באנטוורפן להתוועדות לרגל היום הגדול והקדוש יו"ד שבט, סיפר להם על הפעם הראשונה בה זכה לראות את הרבי. איך שהפנים הקדושות, העדינות והאציליות, העיניים עם המבט החודר כליות ולב, עשו עליו רושם בל יימחה ומיד דבקה נפשו ברבי. מאז השתדל שלא לפספס שום הזדמנות להיות במחיצתו של הרבי. בהזדמנות אחת עקב אחר הרבי בשבת אחר הצהרים, וגילה לתדהמתו שהרבי למד במשך שבע שעות ברציפות ללא הפסקה, בחום נורא ששרר באותה תקופה, 'המשך' של מאמרי חסידות מכ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע.

באותה התוועדות אף ניגן באיטיות ובטון מיוחד את ה'ז'עבינער הארץ' שספוג בלחלוחית חסידית, כפי שקיבל מזקני משפיעי אנ"ש מהדור הקודם. לאחר שכולו היה בשרעפים, גילה באוזני הבחורים כי אחד הדברים המיוחדים שקירבו אותו לעולמה הפנימי של חסידות חב"ד היו אלו הניגונים. הוא ביאר בהרחבה ובטוב טעם מה המשמעות של ניגון חסידי ומה טמון בכל ניגון, וסיפר איך שבזמן המלחמה כשהתחבאו בשדות וליקטו מזון עבור בני החבורה, הוא היה מפזם ומנגן ניגוני מחשבה עמוקים אלו וזה מה שהיה מחזיק אותו.

את הניגון המיוחד הוא כינה 'ניגון מגן עדן' והסביר שכאשר זכה להיות במחיצת הרבי בפאריז בשנת ה'תש"ז ניגנו את הניגון הזה, וההתרוממות וההתעלות שהייתה באותו מעמד, זכורה לו כמצב של התאחדות הנשמות ללא גופים כלל, ממש אווירה של גן עדן.

בהזדמנות אחרת שח לבני המשפחה, כי ההתוועדויות עם הרבי באותה תקופה רוממו את המשתתפים לעולם רוחני עליון, בבחי' עולם העשייה הרוחני. הניגונים שהשתפכו מפי הנוכחים, בין השיחות העמוקות ודברי הדא"ח שהשמיע הרבי, היו מלאי תשוקה וגעגועים, חדורים ברגש חסידי לוהט, והמתיקות שלהם חדורה בעצמותיו עד עצם היום הזה.

עוד אמר לימים, כי באותה תקופה הונח אצלו לראשונה הענין של "שכינה מדברת מתוך גרונו" בפשטות. כאשר זכה לראות ולשמוע, איך שהרבי יושב ושופע מתורת הנגלה והחסידות, דרוש וקבלה, ממש כמעיין הנובע מכל חלקי פרד"ס התורה. פנים אל פנים זכה לפגוש דמות של "צדיק נשגב". יהודי שכל מהותו אומרת וזועקת "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

באנטוורפן

עם סיומה של המלחמה האיומה והשואה הנוראה, עזבו רבים רבים את אדמת אירופה הספוגה בדם יהודי, לארץ ישראל או לארצות הברית וארצות אחרות. הרנ"א שהתאחד מחדש עם אמו שם פעמיו בעקבותיה לביתם באנטוורפן שם התיישבו מחדש.

על גורלו של האב שמע רק לאחר המלחמה. היה זה בעת שהגרמנים כבר העמיקו את הכיבוש בצרפת, והיה מסוכן להסתובב ברחובות. האב ר' שמעון יעקב חזר מבית הכנסת ועיניו הבחינו בילד יהודי המתגולל ברחוב, קפוא ועזוב ורחמיו נכמרו. מיד כשחזר לביתו חיפש מעיל ובגדים חמים על מנת להביא לילד, אך האם התחננה בפניו שלא ייצא לרחוב ששורץ חיילים גרמנים או משתפי הפעולה הצרפתים. משראתה שהתחינות לא הועילו, ניסתה לחסום את דלת היציאה של הדירה בה התגוררו, אך האב בשלו, בעודו אומר בקול "מ'דארף האבן מסירות נפש פאר אהבת ישראל"! יצא את הדלת. יצא ולא חזר עוד. לאחר שנתן לאותו ילד יהודי קפוא את המעיל החם, נתפס בידי המרצחים ונשלח למחנות ההשמדה, שם עלה בלהב השמיימה, ולא נודע יום פטירתו ומקום קבורתו.

יחד עם חזרתו ללימודים סדירים וכניסתו בעול פרנסת הבית, החל הרנ"א לארגן סביבו חיים חסידיים בנוסח חב"ד ליובאוויטש, אותו עולם מופלא וטמיר אליו התוודע בשנותיו בצרפת תוך כדי המלחמה ולאחריה. לימים סיפר, שאפילו בשנת ה'תשי"א-י"ב כאשר היה מנסה להסביר את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו במחיצתו של הרבי, בכדי לקרב את הסובבים אותו לאורה של חב"ד, היו בשרו נעשה חידודין חידודין וההתרגשות הייתה ניכרת על עור גופו הגשמי. כל הגוף היה רועד בצמרמורת. עד כדי כך הייתה ההשפעה הכבירה של אותם חודשים על כל מהותו.

עסק בהפצת דא"ח, אם במסירת שיעורים, או בכתיבת והעתקת דא"ח מקונטרסים וספרים שהיו בידו. שעות על גבי שעות ישב ותקתק במכונת כתיבה העתקות עבור מבקשי ה', ועם עותקים אלו סבב בבתי הכנסת ובתי המדרש להפיץ דבר ה'.

התמסר להפצת המעיינות חוצה, ארגון התוועדויות חסידיות ביומא דפגרא, וקביעת שיעורים בלימוד דא"ח, ועוד. והכל מתוך התקשרות אמיתית ופנימית, ודביקות נשמתית לנשיא ומנהיג הדור. כך היה נוהג לשלוח דו"חות לרבי מזמן לזמן, ולהלן מכתב תשובה אחד מני רבים שקיבל בנושא:

ב"ה, ג' אלול, תשי"א ברוקלין. הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו' מהו"ר נחום אברהם שי' שלום וברכה! בעתו קבלתי מכתבו בו מודיע אשר קבע דירתו באנטווערפן והסתדר בעניני פרנסה. ויה"ר שיהי' בהצלחה וימצא פרנסתו בנקל באופן שיוכל להתעסק לקבוע עתים לתורה בהרחבה... לטוב לפניו בגשמיות וברוחניות גם יחד. נהניתי ממה שכותב במכתבו שעשו התועדות בהחג י"ב תמוז בהתועדות ריעים ובהתעוררות והתחזקות באהבת ישראל וקביעות עתים לתורה. ואשמח להודע אשר החלטתם הטובה קיימו גם בפועל. וידוע אשר מט"ו מנ"א ואילך הרי כל המוסיף מוסיפים לו - לאורך ימים ושנים טובות. בטח גם בח"י אלול הבע"ל יעשו התועדות נוסף על ההתועדות שעשו בש"ק מברכים, ויודיע בשו"ט מהגדלת חבורתם ובהוספת חברים גם מחוגים כאלו שעד עתה יודעים מעט ע"ד תורת הדא"ח. בנוגע ללימוד הדא"ח, הנה צריך לדעת יותר ברור ע"ד הגיל שלהם וידיעותיהם בתורת הנגלה. אבל בכלל בתור התחלה של הלימוד דא"ח צ"ל הלימוד בספר התניא, דרך מצותיך להצמח צדק, קונטרס ומעין לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, ומאמרים הקלים של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שעפ"י הרוב הם בהקונטרסים של י"ב תמוז, ועוד. מוסג"פ קטע משיחת ההתועדות דש"מ אלול. ובטח יפרסם זה באופן המתאים. בברכת כוח"ט לשנה טובה ומתוקה ופ"ש כל חבורתם שיחיו.

אחד מיוצאי הונגריה שהיה פעיל באגודת ישראל ולימים אף שימש חבר כנסת מטעמה, הרב שלמה יעקב גרוס, הגיע לאנטוורפן בכדי לאסוף כסף, ושם ראה את הבחור שמאוד מצא חן בעיניו, והוא הציע את השידוך עם רעייתו מרת לאנא שתחי' וויינברגר. בחודש אדר ה'תשי"ד נסגר השידוך וביום כ"ף מרחשוון ה'תשט"ו התקיימה החתונה ברוב עם בארץ ישראל. לאחר מכן קבעו מושבם באנטוורפן שם התגוררה האם מרת בריינדל (נלב"ע בשנת ה'תשד"מ) והאח ר' אליקים (נלב"ע בשנת ה'תש"ע).

מרת לאנא שתחי' נולדה בכ"ט טבת ה'תרפ"ט, בעיר גרוסוורדיין בהונגריה, להוריה הרב יונה אלימלך ומרת מירל וויינברגר. חמשה אחים ואחות מבוגרת ממנה הרכיבו יחד את המשפחה השלווה עד שפרצה המלחמה הארורה. אחרי כמעט 5 שנים שהמלחמה השתוללה בכל רחבי אירופה, הגיעו הגרמנים ימ"ש להונגריה בכדי "לטפל" בחצי מיליון יהודים שהתגוררו בה. גם על משפחת וויינברגר עלה הכורת, כאשר הם נשלחו ברכבות הידועות לשמצה למחנה ההשמדה אוושויץ, שם נעקדו ונשרפו על קידוש השם יחד עם מיליוני יהודים קדושים וטהורים, האב ר' יונה אלימלך והאם מרת מירל, שני האחים חיים ואליעזר, והאחות הגדולה רבקה עם שני ילדיה הקטנים הי"ד.

לאחר המלחמה התאחדה עם שלושת אחיה ששרדו את התופת גם הם, ר' יהודה, ר' יעקב, ור' דוד, ויחדיו עשו את הדרך הארוכה באוניית מעפילים לכיוון ארץ ישראל. כמובן ששערי הארץ היו נעולים בידי הבריטים 'המנומסים' ופליטי השואה נשלחו למעצר משם שוחררו רק בעת הקמת המדינה בשנת ה'תש"ח. התיישבה בעיר בני ברק, שם השתלבה במוסדות 'אגודת ישראל', והתיידדה עם גיטה (לימים קרול) בתו של רב העיר, הגאון החסיד הרב יעקב לנדא.

נאמן להוראות המיוחדות שזכה לקבל מהרבי, המשיך ללמוד וללמד, את מעיינות תורת החסידות לשומעי לקחו מכל החוגים, והיה נערץ על כל גדולי רבני ואדמו"רי העיר. בעת האחרונה לאחר שהחלים מאירוע מוחי קל, יצא שוב לבית חב"ד המרכזי של אנטוורפן, לברך ברכת "הגומל" בהתרגשות גדולה, ואף ערך סעודת הודיה בה השתתפו טובי בניה ורבניה של העיר.

ביום ראשון, י"ח לחודש מרחשוון ה'תשפ"ב, נלב"ע בשיבה טובה במיתת נשיקה, בביתו אשר באנטוורפן בלגיה.

הותיר אחריו את משפחתו: בנו, הגה"ח הרב יונה אלימלך יעקובוביץ' שליט"א - ירושלים. מראשי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש קריית גת. בתו מרת ברכה מירל זילברשטרום  מירושלים, רעיית הגה"ח הרב טוביה זילברשטרום, רב ומד"א אנ"ש שיכון חב"ד ירושלים, ובנו הרב שמעון יעקב יעקובוביץ מבורו פארק, ארה"ב.