ברוך דיין האמת: בבית הרפואה נפטרה, בגיל 65, לאחר מחלה קשה, מרת תמר גרוזמן ע”ה, מנהלת תיכון חב”ד בנחלת הר חב”ד בקריית מלאכי.

המנוחה ע”ה נולדה בעיר לבוב שבאוקראינה בשנת תשט”ז לאביה, הרה”ח הרב בערל רובינסון ז”ל, מאנשי המחתרת החב”דית ברוסיה הקומוניסטית שישב שבע שנים בכלא הסובייטי בעוון הפצת יהדות ולאמה קלארא ע”ה. עם הגיעה לפרקה נישאה לבעלה הרה”ח הרב ישראל יוסף גרוזמן, בנו של הגרמ”צ גרוזמן, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד.

על ילדותה בברית המועצות באותן שנים סיפרה:

“היה לנו בית מאוד חם, נעים ודואג לילדים. דיברו בו באידיש ובעיקר ברוסית. לאבי קראו דובער, הוריו היו בנציון ושרה רובינסון. בביתם התקיימה ישיבה מחתרתית, הייתה זו תקופה שהשלטון הקומוניסטי אסר ללמוד תורה. וכדי שלא יחשדו בהם שהם לומדים תורה, אבי שהיה מנהל חשבונות במפעל איסוף נוצות -היה רושם את שמות הבחורים כאילו הם עובדים במפעל.

"אבי הרבה לספר על הזמן שבו ישב בבית הסוהר, הוא נאשם על ה’עוון’ שהוא עזר ליהודים לעלות לארץ ישראל והפצת יהדות. שבע שנים הוא שהה בסיביר. הוא סיפר לנו הרבה דברים על הניסיונות שלו ושל חבריו. היה לו זיכרון מאוד טוב, ופעם אחת החבר שלו ביקש ממנו לכתוב לו פרק תניא מתוך הזיכרון. פעם אחרת ביקשו ממנו לכתוב את סדר קידוש לבנה.

"לאמי קראו קלארא, היא נולדה בקרמנצ’וג שבאוקראינה בשנת 1928. הוריה היו זאב וולף לביוב ותמר לבית מרינובסקי. ר’ זאב וולף היה מספר סיפורים על ליובאוויטש, שם גר הרבה שנים עד שעזב בזמן המהפכה הקומוניסטית. לאמו הייתה אכסניה קטנה, ולכל מי שעבר שם היא דאגה לבגדים ואוכל. סביה של סבתא קלארא היה ‘ר’ משה הסופר’.

"גדלתי בזמן הקומוניזם שאסרו לשמור תורה ומצוות. למדתי בבית ספר רוסי רגיל ואחר כך עברתי לבית ספר ‘נוער עובד’ כי שם לא היו לימודים בשבת. בסמרקנד היו הרבה בנות של חסידי חב”ד, אומנם לא בגילי אך התחברתי איתן. עם הבנות הרוסיות לא יצרתי קשרים. הייתה תנועת נוער ‘הקומסומול’, אך כמובן שלא השתתפתי בה. היו לנו הרבה טיולים עם המשפחה. יצאנו לעיירה שליד מוסקבה, לאודסה, לים השחור ולצ’רנוביץ.

"עשו לי בת מצוה בבית בתאריך שלי- אחרון של פסח. אבי מאוד רצה שתהיה התוועדות בפסח. אבי ואחי הכינו תקציר של מאמר על אחרון של פסח על קריעת ים סוף שגם הילדים ראו אלוקות ואני למדתי אותו בעל פה. כמעט לא השתתפו באירוע הזה חברות, אבל המון חסידים השתתפו בו, הייתה התוועדות גדולה מאוד עד שעה מאוחרת בלילה.

"היה לנו מאבק גדול על שמירת המצוות. כשהייתי בכיתה ט’ היתה בגרות בשבת. כל שבת הייתי מתחמקת או מקבלת אישור רפואי אבל הפעם לא ידעתי מה לעשות. אני ואחי שלחנו מכתב למשרד החינוך שאנו רוצים לשמור שבת. המנהלת הגיעה אלי ואמרה שהיא תתן ציון הכי גבוה במבחן רק שאחזיר את המכתב הזה. לא הסכמתי, אבל כמובן לא שינו את התאריך ובסוף לא עשיתי את הבגרות.

"בשנת 1972 עלינו מלבוב שבאוקראינה לארץ ישראל. לקח לנו הרבה זמן לקבל אישורי יציאה, כתבנו בקשה כל שנה וסרבו לנו. בשנה החמישית אמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב תוך שבוע. כל כך רצינו כבר לצאת משם ואכן הצלחנו. ארזנו הכל ועלינו על הרכבת. נסענו שלושה ימים עד למוסקבה ומשם נסענו לברסט ואחר כך בטיסה לווינה דרך פולין. המשכנו ללונדון כי שם גרה אחותו של אבי והיא עזרה לנו להגיע לשם.

"שאלנו את הרבי לאן להמשיך לאמריקה או לארץ ישראל והרבי ענה שנבחר לבד. בחרנו לטוס לארץ. באותה שנה היו המון עולים. התיישבנו בכפר חב”ד ואחרי שנה וחצי עברנו ללוד”.

על השידוך שלה סיפרה: “נפגשתי עם בעלי לאחר שפיניתי מקום לאמו באוטובוס כששאר הבנות לא התייחסו ונדחפו (לא ידעתי שהיא גם שדכנית). אחר כך היא שאלה בנות עליי וכך הכרנו”.

המנוחה ע”ה עבדה בתיכון בית רבקה בכפר חב”ד כמורה לחשבון, אחר כך כמחנכת, אחר כך סגנית מנהלת, ואז יצאה בשליחות לנהלת בית ספר בפטרבורג שברוסיה. בהמשך הייתה אחראית על לימודי יהדות בבית ספר קורבסקי במוסקבה.

במשך יותר מעשור ניהלה בית ספר יהודי במינסק שבבלרוס, אותו פתחה עם בעלה, כחלק מניהול חיי הקהילה בעיר. בהמשך ניהלה בית ספר בית רבקה בירושלים, אור חיה לבנות יוצאות רוסיה – עד למינויה כמנהלת בית ספר ‘בית חנה’ בקרית מלאכי.

הותירה את בעלה יבדלחט"א ואת ילדיה - הרב שמואל גרוזמן מנכ"ל מוסדות חב"ד אשקלון, שרה מרזל ממוסקבה, רייזי קוק מגני אביב לוד ומנחם מענדל גרוזמן.

הלוויתה נערכה היום (ראשון) בשעה 9:30 בבוקר מביתה ביישוב ניצן, ומשם המשיכה לנחלת הר חב”ד בדרכה לקבורה בירושלים.

ת.נ.צ.ב.ה.