"אין רשותו של אדם על ילדיו עד כדי כך", הבהיר הרבי ליהודי שרגז
מכתב חריף מהרבי, ליהודי שהוכיח את סביבתו בצעקות וגערות:
"מאשר הנני קבלת מכתביו, והתקוה שלעת שיגיע מכתבי, כבר הושקטו הרוחות, ובמילא גם מצב רוחו הוא הוטב, ודלא כסיומו במכתבו האחרון, ובטח לא ימנע הטוב מלהודיע על דבר זה", הקדים הרבי.
הרבי הוסיף: "כנראה ממכתבו לא ניסה לבאר הענין אודותו דברנו באריכות, לפני איש נֵיטְרָלִי, ולהבהיר האם אין בזה מעין תגמול ונקמה על הנעשה לו בעתו, שלדעתו לא היה זה לטובתו שלכאורה ברור שאין רשותו של אדם על ילדיו עד כדי כך לנצל אותם להנ"ל, אף שבשעת מעשה כשהצעתי זה, ראיתי שאין הענין נקלט אצלו ואפילו לא נתקבל, בכל זאת על פי סגנון חכמינו זכרונם לברכה אפילו עד כמה פעמים, מחובתי על כל פנים לעורר על דבר זה שנית".
את מכתבו חתם הרבי: "ויהי רצון אשר בשורות טובות יבשרו כל בני ישראל איש לרעהו, טוב ברוחניות ובגשמיות גם יחד, והרי הגשמיות והרוחניות יחדיו יהלכון כי גוי אחד הם בארץ, וכפירוש רבנו הזקן, שגם בעניני ארץ ממשיכים האחדות ומגלים אותה עד שנראה בעיני בשר גם להזולת".
מקור: ממכתב ד' כסלו תשכ"ד • מוגש ע"י מכון 'אור החסידות' • העתקת המכתב באישור מהוצאת ספרים קה"ת
למקרה שפספסתם
מאפשרים לכם לקבל
