בשנים האחרונות מזדמן לי לנסוע בחודשי הקיץ לנאות דשא בכמה ממדינות אירופה בראשי הרי האלפים, בתפקיד מסויים לתועלת הנופשים החרדים המשתתפים באותם ימי נופש.

מנהגם של הנופשים הוא שמידי יום נוסעים כולם באוטובוסים אל אתרים מרהיבים המגיעים אליהם ברכבלים לראשי צוקים ובכך מחזקים את התפעלותם מבריאת העולם ובוראו בבחינת "מה רבו ומה גדלו מעשיך ה'".

לכשעצמי, אינני חובב טיולים ומסעות ואיני נמנה בין הנאמר עליהם "אשרי תמימי דרך". נהפוך הוא אני מעדיף תמיד לקיים את "אשרי יושבי ביתך" אלא שדווקא בטיולים הללו ברחבי אירופה מצטרף אנכי להנוסעים שכן באותם אתרי נופש מצויים ישראלים רבים אותם אתה מזהה גם לפי השפה העברית וגם לפי השפה הקולנית וכאשר אתה צד אותם במקומות שלא ציפו לראות חסיד חב"ד הדורש בשלומם, הם מניחים תפילין בשמחה והתרגשותם מרקיעה שחקים ובודאי גם נצרבת עמוק בליבם כי אינה דומה הנחת תפילין במקום נידח ושכוח להנחת תפילין בתוככי אה"ק.

היתה גם שנה שבה נטלתי עמי את השופר כדי לתקוע ליהודים בימי חודש אלול ואף תקעתי פעם לקבוצה ענקית ישראלית בתוככי ארמון צ'אוצסקו המפורסם כנראה בפעם הראשונה מאז נבנה ואולי גם אחרונה שכן סדרני המקום לא חיבבו את קולו השופר והחלו ללוות אותי על כל צעד ושעל כרמז שעדיף שאעזוב את המקום.

בדרך כלל אינני צריך לעמול לחפש את היהודים המטיילים שכן חבורת הנוסעים החרדים מנוסעי האוטובוס כל כך מתלהבים מהנחת תפילין לקיבוצניקים ו'צפוניים' עד שהם עצמם מנסים בכל כוחם לאתר אותם ואם רק ישמעו את צלילי השפה העברית הם מיד יאותתו לי כי יש 'קליינטים' באיזור ומחישים אותי לאותו אדם.

את האוטובוס המוליך את הנוסעים ליעדים המבוקשים מוביל תמיד מדריך מן המנין שנהירים לו שבילי אירופה כשבילי נהרדעה לשמואל והוא מעשיר את ידיעות הנוסעים בכל הרקע ההיסטורי של האיזור וכו'.

אלא שבאחת השנים שמתי לב כי המדריך המוביל את הנוסעים הוא יהודי בעל צורה ובר אוריין המתמצא היטב בארבעת חלקי השו"ע ויש בו הרבה ממחשבת והגות ישראל. לאחר בירור קצר הבנתי כי מדובר בראש ישיבה תיכונית מפורסמת בארץ ישראל וכי הוא מחנך תלמידים ומרביץ בהם תורה ויראה. בימות הקיץ הוא מגדיל את הכנסתו מהדרכת מטיילים וגם בהם הוא משתדל להרביץ תורה ולהאדירה בקרבם.

במשך הנסיעות הוא היה מתבל את הדרכתו בדברי תורה לרוב ומפעם לפעם גם היה מתפלפל בשאלות הלכתיות עם הנוסעים וכשהיו מתגלעים ויכוחים ידו היתה על העליונה שכן מדובר בתלמיד חכם מובהק.

במשך הנסיעות שמעתי אותו מתבטא כמה פעמים ואומר שההבדל בין הנצרות לבין היהדות היא שהנצרות מתעבת את החומר ואילו היהדות מקדשת אותו. הנצרות דורשת מכמריה ומנזירה להתנזר מהחומריות ולנהל חיי פרישות וסגפנות, ואילו היהדות להבדיל אינה מתבדלת מהחומריות אלא מקדשת אותו.

בתחילה סברתי שדבריו תואמים את רוח החסידות והבעש"ט שמשתמשים בחומר הגשמי כדי לעבוד את ה', אלא שעם הימים לאחר כמה וכמה מהתבטאויותיו הבנתי כי כוונתו היא שיש להנות ולהנות (ה' פתוחה) את הגוף ככל יכולתנו וכך מקדשים לדעתו את החומר.

נזעקתי אליו בכל כוחי ואמרתי לו כי ח"ו לומר כן שקידוש החומר הוא להנות ולהתאוות אליו ככל שיצרו גובר. ההיפך הוא הנכון: על פי היהדות אסור להתאוות ולמלאות את תאוותיו של היצר הרע גם בדברים המותרים, אין ספק שכוונת המושג קידוש החומר הוא שיש להשתמש בכל הגשמיות רק לשם שמים ורק כך מקדשים אותו אבל כאשר אדם נהנה למלאות את תאוותו הוא נוהג נגד רצון ה'.

בתחילתו של הויכוח הוא עדיין ניסה בכל כוחו להוכיח את צדקת דבריו, אך בהמשך הוא נסוג לאחוריו.

באחד מפסגות הרי האלפים נותרנו אני והוא לבדנו בפתח האתר לאחר ששלח את כל המטיילים למסלול הליכה למשך כשעה. הוא נותר משום שהוא מכיר את המסלול בעל פה ואני נותרתי שכן המתנתי למצוא בכניסה וביציאה ישראלים ויהודים כדי להניח להם תפילין ובפרק הזמן הזה שנועדנו יחדיו, המטרתי עליו את כל מה שיכולתי בנושא זה.

תחילה כשהבאתי את המאמר קדושים תהיו 'קדש עצמך במותר לך' הוא ניסה לפרש אותו כפשוטו שהיהדות מעודדת אותנו להנות ככל יכלתנו בדברים המותרים וכך מקיימים את מצות "קדש". ואילו אני הוכחתי שכוונת דברי חז"ל הוא לקדש מלשון להפריש ולהיבדל גם מהמותר לך והשימוש בדברים גשמיים עליו ליעשות כמי שכפאו שד.

למזלי החזקתי בידי את ספר החת"ת ופתחתי לפניו את ספר התניא והראתי לו כמה קטעים בעיקר מפרק ז כמו: "וכן קיום וחיות כל המעשה דיבור ומחשבה בענייני עולם הזה שאין בהם צד איסור משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את השם בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה"

וכן בהמשך הפרק: " אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, למלאות תאוות גופו ונפשו הבהמית, שהוא בחינת יסוד המים מארבעה יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאווה הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה. עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת השם ולתורתו".

אט אט נדם קולו והוא רק עמד והקשיב להרצאתי הארוכה וניכר היה שאשנב חדש נפתח בעולמו. הוא עמד מול נופי בראשית, הרים מושלגים מכאן ואגם מים משם, נוף פסטורלי נדיר והוא עומד בתווך מהורהר ואולי גם מעורער זמן רב. גם לאחר שהסתיימה שיחתנו והוא חזר להדריך את המטיילים בהמשך המסלול.

כאן ושם הוא עוד עדיין שאל שאלה כזו ואחרת ובזמן הפנוי בין הדרכה להדרכה המשכתי להרביץ בו את אחד מחידושיה של תורת החסידות שכל עבודת האדם היא להתנזר מדברים המותרים כדי לעדן את נפשו, דבר שיגן עליו לבל יכשל בדברים אסורים. קידוש החומר הגשמי הוא ההתנזרות ממנו ורק אז הוא מהוה כתריס ומגן בפני דברים האסורים.

הבחנתי בו כי עוברת בו טלטלה אדירה. מדובר בר"מ מכובד בישיבה מכובדת שממרומי גילו עברו לפניו מאות רבות של תלמידים אם לא אלפים והוא היה מוסר להם שיחות אמוניות והנה נגלתה לפניו כאן תובנה חדשה שהיתה זרה לו עד לאותו יום. תובנה חדשה שבטח עוד יעביר לתלמידיו בשונה לגמרי ממה שסבר משך שנים רבות.

אינני יודע מדוע כל כך נקלטו הדברים בקרבו, אם בגלל תנאי המקום המרוממים את נפש האדם או בגלל הניתוק במקום רחוק המאפשר חשיבה רעננה ויכולת לחשב מסלול מחדש. כך או כך, היה ברור שחל שינוי עצום בתוכו והוא עוד יהרהר בו זמן רב עד חזרתו לארץ ולתלמידיו בישיבה בה מעצב את דמותם במשך שנות לימודם.