סיפור מעניין מאוד שקרה בחג, כשילד חב"די הבחין ברופא יהודי שמסרב לברך על לולב, ועשה לו 'טריק'. האם הרופא יצא ידי חובת המצווה כשנטל לולב בעל כורחו? השאלה הגיעה לפתחו של הרב יוסף ישעיה ברוין, חבר הבד"צ בקראון הייטס.

שולם דרוקמן בן ה-9, בנו של ר' מנדי דרוקמן מקראון הייטס, ונכדו של הרב דוד-מאיר דרוקמן רבה של קריית מוצקין, יצא עם אביו למבצע לולב בבית רפואה הסמוך למקום מגוריו.

וכך סיפר עד ראייה למקרה:

"הלכנו למבצעים בכניסה לבית רפואה לא הרחק מהבית שלנו.

שולם ראה רופא יוצא מבית הרפואה, והוא שם לב שהבחורים שאלו אותו אם הוא יהודי והוא השיב בחיוב, אבל הוא לא רוצה לנענע את הלולב.

שולם רץ אליו עם הלולב והאתרוג ונעמד מולו, ואומר לו: "אתה יכול בבקשה להחזיק לי רגע את הלולב והאתרוג שלי? אני צריך לכפתר את החולצה". הרופא שגילה אדיבות לבקשת הילד, לקח את הלולב והאתרוג ואחרי 20 שניות שולם אומר לו "תודה ושלום".

וכן, כל היום שולם השאיר את הכפתור התחתון של החולצה פתוח - למקרה שהוא יצטרך את זה עבור ה'טריק' הזה במבצעים..."

השאלה ההלכתית הזאת הגיעה באמצעות 'סמס לרב' בקראון הייטס, בשאלה האם אכן הרופא יצא ידי חובתו בנטילת לולב?

הנה השאלה:

"במבצע לולב, אני מבקש ממישהו שיטול את הלולב לברכה והוא מסרב. האם הוא יוצא ידי חובת המצווה אם אני אומר לו "תחזיק לי את הלולב בזמן שאני קושר את הנעל שלי"? או שאנחנו אומרים מצוות צריכות כוונה?"

תשובה:

"תודה שיצרת קשר עם AskTheRav.

ביום הראשון של יום טוב זוהי מצווה מדאורייתא ולכן היא זקוקה לכוונה מתאימה כדי לקיים את המצווה. עם זאת, עדיין יש לבקש ממנו לעשות את המצווה אך אין לעשות ברכה. עם זאת, בימים האחרים של חול המועד אין צורך בכוונה."

את התשובה ענה הרב יוסף ישעיה ברוין, חבר הבד"צ בקראון הייטס.

מקורות:

שוע"ר סי' ס סעי' ה ושם סי' תרמט סעי' א וכא.

בשאר הימים א״צ כוונה - מחה״ש תרנא, יז. פמ״ג שם במ״ז ה.

וגם ביום הראשון - נוסף לזה שי״א שמצות אצ״כ, ועוד שי״א שרק מדרבנן צריך כוונה, ושעכ״פ קיים המצוה עצמה אלא שלא קיים הכוונה - ראה בית שערים דלקמן.

ועוד זאת, ראה העיטור הל׳ מצה ומרור בטעמא דמילתא דמדאגבי׳ נפיק בי׳ שבלולב לא חזי אלא למצות הגבהה ולא בעי כוונה אחרינא. ולהעיר מסברת החיי״א כלל סח, כשניכר לפי הענין שהוא למצוה. והביאו במשנ״ב ס, י. ושם גם לגבי לולב. (אבל ראה קרן אורה בהקדמה למס׳ זבחים דעביד איניש לטלטל לולב דרך שחוק). וכ״כ בשו״ת כת״ס או״ח קז, בדעת הרי״ף דסתמא לשמה קאי.

ואף את״ל דהכא גרע שאינו רוצה לצאת וה״ז כהיפוך כוונה - י״ל דאדרבה דמיא למי שכפאוהו בי״ד לקיים המצות, שבודאי יצא יד״ח המצוה בכפי׳ אף שהוא בעל כרחו, שהרי א״צ לומר רוצה אני רק בגט וקרבנות. ודוחק לומר דמיירי שנתרצה לעשות בכוונה, או דאומדנא הוא שכ״ה תמיד (אבל כ״מ בריטב״א ר״ה כח, א. וראה שו״ת עונג יו״ט או״ח מ).

ומפורש הוא ביום תרועה ר״ה כח, א ד״ה א״ר אשי, שכוונת הכופה מועילה להמקיים. ומדמה לה לאשה שאנסה חבירתה והטבילתה, דכוונה דחבירתה מהניא לה - חולין לא, ב. וכ״כ בשו״ת בית שערים יו״ד שכה, שאם אחרים מלמדים אותו לכוון אפי׳ רוצה שלא יהני מעשיו, אין מעשיו בטלים, שא״צ ברצונו, והוא מידי דממילא שמקיים המצוה אלא שאינו רוצה שיהא מצוה. אלא שלדבריו צריך ללמד להדיא שיכוון.

אמנם באמרי בינה או״ח יד כתב דלא מהני כוונת הכופה, ושאני נדה שא״צ כוונת הטובל רק כוונת המטביל. וראה שו״ת חלקת יואב או״ח לג. קול אליהו א או״ח לד - הובא בשד״ח מערכת מ כלל סו."