ערב כיפור, יום עמוס בלוח השנה. כנראה אצל כל רב, ובמיוחד אצל שליח חב"ד. הייתי במשרד, רשימת המטלות ארוכה ובלתי נגמרת, ואני מנסה להתנהל ביעילות ובמהירות. הנייד לא מפסיק לרטוט, טקסטים עם שאלות הלכתיות, וואצאפים עם שאלות מסוגים שונים, טלפונים עם ברכות לצום קל או שאלות על זמני החג, וזאת לצד ההכנות האישיות שלי ושל משפחתי ליום הקדוש בשנה.

אני משתדל להקשיב לשאלה שפותחת את השיחה, ולהשיב בקצרה ובתכליתיות. האם אפשר לקחת משכך כאבים בצום? ומה לגבי תרופות שהרופא רשם לי רק אתמול? האם אשתי שנמצאת בהריון מתקדם צריכה לצום? אחרים לא שאלו אלא ביקשו את פרטי הפייפאל כדי להעביר תרומה יפה לפני החג, וזה עוד לפני שסיימתי לכתוב את הדרשות שאני אמור להשמיע בפני המתפללים שלנו לפני 'כל נדרי', לפני 'יזכור' ובדקות לפני 'נעילה'. אלו דרשות עם הרבה רגש, ודורשות זמן רב של הכנה!

ואז נכנסה השיחה מגלעד (השם הפרטי שונה מטעמי פרטיות). "ראביי, אני צריך לפגוש אותך בדחיפות" הוא יורה לתוך הפומית.

"בשמחה" אני משיב, "מה דעתך לגבי השבוע שאחרי סוכות, הלו"ז יתפנה ואוכל להקדיש לך את כל תשומת הלב?"

"לא, ראביי, לא הבנת אותי. אני צריך פגישה היום. עכשיו!"

"היום?" היה הזמן שלי להרים את הטון. "דווקא היום? אתה בוודאי מתבדח איתי, האם קרה משהו? אירוע חירום?"

"כן. בדיוק זה, כבוד הרב. מקרה חירום...".

*

התפקיד העיקרי שלי הוא להיות שם בשביל מישהו אחר. רב קהילה, מנהיג, אמור להיות פנוי במידת האפשר, בכל עת ובכל שעה, בפרט בעיתות מצוקה. כשהבנתי שיש כאן מישהו שזקוק לי בדחיפות, למרות הלו"ז הבלתי אפשרי, באחד הימים העמוסים בשנה, עניתי לו בטון רגוע יותר "גלעד יקר, בוא למשרד שלי, אני מחכה לך".

"אני פה למטה. מצלצל בפעמון, תכניס אותי בבקשה".

גלעד התיישב מולי, ופתח את סגור ליבו. סקר בקצרה את חייו, סיפר על שירותו המורכב בצה"ל, ועל המעבר החד לחיים בניו יורק הסואנת. 

"ראביי, עברה עלי שנה קשה במיוחד. קשה מאוד", והחל לבכות, "לא קל לי. כואב לי פיזית ממש. ואני רחוק מאוד מהמשפחה שנמצאת כולה רק בישראל. אתה יודע למה רציתי לפגוש אותך, דווקא היום, ודווקא עכשיו? אני צריך חיבוק. חזק. ארוך. משמעותי..."

קמתי מיד, עברתי לצד השני של השולחן המשרדי, והענקתי לו חיבוק ארוך, חזק, מכל הלב. כשהיבבות הלכו ופחתו, הצעתי לו גם "חיבוק רוחני". משהו שירפא גם את הנשמה המתייסרת. סייעתי לו להניח את רצועות התפילין, קרוב ללב וקרוב למוח. והזמנתי אותו להמשיך את החוויה הרוחנית במהלך 24 השעות הקרובות, להצטרף לקהילה שלנו במהלך תפילות יום הכיפורים.

והוא נשאר. מידי פעם במהלך החג ניגשתי למקום שלו, לבדוק שהוא מסתדר, מתמצא, שהוא מרגיש טוב ומרגיש שהוא במקום הנכון. ראיתי על הפנים שלו שמשהו נרגע. הוא הודה נרגשות במהלך הסעודה של שבירת הצום, וסיפר שהיתה לו חוויה מרגשת שעוד לא חווה בחייו.

המחשבות רדפו אותי כל הלילה וכל היום. הפנייה הישירה והאישית שלו עמדה לי מול העיניים ללא הרף. שמחתי שהוא מצא לנכון להגיע אלינו לבית חב"ד, אבל המחשבות הובילו אותי לתובנה, שבעצם כולנו קצת כמו גלעד.

*

למי לא היתה שנה קשה? מבחינה כזו או אחרת. למעשה, כבר שנה וחצי שכולנו עברנו טלטלה בגלל מגיפת הקורונה, ורבים עדיין מצויים בעיצומו של המשבר, רפואי או כלכלי, משפחתי או קהילתי. האם לא מגיע לכולנו חיבוק ענק? אמיץ כזה שמרפא את השברים בלב.

אלוקים יקר, אבא שבשמים. כולנו גלעד. אנחנו צריכים אותך כאן ועכשיו. לא משנה כמה אתה עסוק או טרוד לנהל את כל העולם. אנחנו רוצים חיבוק חם, לוחץ כזה, ארוך שלא ייגמר.

זו תמציתו של החג הקרב ובא, בעצם. לאחר ימי הדין של ראש השנה, וחיתום הדין ביום הכיפורים, מגיעים המועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. בשפה התלמודית של חז"ל, שמחת החג והישיבה בסוכה וגם מצוות ארבעת המינים מוגדרת בתור "וימינו תחבקני". אלוקים מאיר פנים, ומחבק אותנו ביד ימין. יד החסד והרחמים, השפע והטובה.

הסוכה כלשעצמה כשירה עם 2 דפנות מלאות, ועוד דופן שלישית מזערית. למרות שאנשים נוהגים לפאר את הסוכה ולבנות אותה עם 4 דפנות, המינימום הזה דומה לאדם שמעניק חיבוק לחברו, שני ידיים מושטות ומחבקות סביב והאגרוף משלים את החיבוק. והמסר העולה הוא ברור, אלוקים משדר לנו בחג הזה "לא משנה כרגע מה קורה בעולם, לא משנה כמה אני עסוק בלסדר את כל מה שצריך למילארדים של ברואים ויצורים, עכשיו אני אתך. בן אברהם יצחק ויעקב, בן לעם היהודי, קבל חיבוק. אני אוהב אותך, מבין אותך, שומע אותך ומחזיק אותך צמוד אלי".

שנזכה להרגיש את החיבוק החזק הזה, לאורך החג כולו.