איך עבר עליכם יום כיפור?

צמנו, לבשנו לבן, התפללנו יממה שלמה, התרגשנו והתעלינו, היינו רוחניים משהו. והשיא, השיא כמובן כשכולם יחד זעקו מעומק לב טהור של ילדים אוהבים לאביהם שבשמים שבע פעמים ברצף "ה' הוא האלוקים". זהו רגע מיוחד במינו, אין עוד כזה רגע במשך השנה. נקודת החיבור הפנימית ביותר ביננו לבין אבינו מלכנו.

אבל אז, רגעים ספורים אחרי הרגע הזה, הרוחניות וההתעלות עם ההתרגשות והשיא נשארים בבית הכנסת ואנחנו מחפשים רק דבר אחד: כוס. שיהיו בו מים או קולה, או במקרה שלי יין להבדלה. זה לא רק עניין אנושי טבעי של אדם אחרי צום, גם ההלכה דורשת מאתנו מיד אחרי יום כיפור הקדוש והנורא לקחת ביד פטיש ומסמר, ובמקרה שלי ברזנט ואזיקונים, ולהתחיל לבנות סוכה.

אז למה ככה? למה נדרש מאתנו המעבר החד כל כך בין 'ה' הוא האלוקים' של נעילה ובין הפטיש והמסמר של הסוכה?

התשובה באה בפסוק הראשון של האזינו, הפרשה שאנו נקרא השבת, זאת שבאה בדיוק בין יום כיפור לסוכות: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". החסידות מייחסת את הפסוק לעבודת האדם את קונו ובשני מימדים - האחד 'שמים', כוחותיו הרוחניים של האדם, מוחו וליבו בהם שוכנים שכלו ומידותיו, והשני 'ארץ', כוחותיו הגשמיים של האדם, דיבור ומעשה.

•

לא פעם אני שומע את עצמי אומר, הייתי שם, אבל לא באמת, הראש שלי היה במקום אחר׳. וזה נכון, כי הייתי שם פיזית, אבל לא באמת, לא עם כל המציאות. וגם הפוך, יש שמחה משפחתית ואנו רחוקים פיזית, אבל בלבנו אנו באמת שם, מתרגשים ושמחים כאילו היינו נוכחים פיזית. אבל רק כאילו, כי למעשה הם חגגו מחויטים ומעונבים ואילו אנו יושבים במטבח ומביטים בזום מרחוק.

בשביל לעשות משהו באמת ועד הסוף צריך גם את הגשם וגם את הרוח, גם את ה'שמים' וגם את ה'ארץ'. וכך מנחה אותנו משה רבנו ברגעיו האחרונים - אם תרצו לעבוד את ה' באמת אזי 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי'.

באנו לטיפול תקופתי, לבדיקות שגרתיות. הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור, טיפלו בעיקר בחלק הרוחני שלנו, וכעת מגיעים חג הסוכות ושמחת תורה, הם יחברו אל הרוחני את הגשמי, על ידי בנית סוכה, נטילת ארבע מינים, אכילה בסוכה וריקוד ברגליים בשמחת תורה.

ושיהיה לנו בהצלחה,

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי