נחת של אמא
נ. בן יוחנן

שנתיים קודם פטירתה, התפרסמה בעיתון החב"די 'די אידישע היים' כתבתו של ניסן גורדון, תחת שם העט נ. בן יוחנן, ובה ראיון נדיר ומרגש שקיים עם אימו של הרבי  - הרבנית חנה ע"ה.

בראיון סיפרה הרבנית על קורותיה בשנים הקשות על אדמת ברית המועצות, על שנות ילדותו של בנה - הרבי, ועל החיים לצידו של בעלה הגדול רבי לוי יצחק שניאורסון זי"ע.

הכתבה פורסמה לקראת י"א ניסן תשכ"ב – יום הולדתו הששים של הרבי. במקור התפרסמה הכתבה בשפת היידיש, והיא מוגשת כאן מתורגמת באדיבות 'ועד תלמידי התמימים'.

לשבת ולשמוע כיצד אימו של הרבי נזכרת בשנים בהן הייתה ביקטרינוסלב וגידלה בביתה ילד אותו זכתה לראות בתור נשיא חב"ד, היא אחת מהחוויות שיותירו עליכם רושם עז, ויותר מטעם אחד לדבר.

ראשית, הצמאון לדעת קמעא על שנות הילדות והנעורים של הרבי, מושקט במעט. לא הכול מסופר, ולא הכול חפצים לשאול, בפרט, שיחד עם הנחת מעורבת גם היסטוריה הרוויה בלא מעט יסורים וסבל. אולם המילים הקצרות והקצובות, והרגעים אותם כן תופסים, מספיקים בכדי לקבל מושג על כך שכבר משחר נעוריו היה בנה הגדול שונה מאחרים, וכבר כילד התברך בתכונות ומעלות המנבאות עתיד של גדלות, זאת על־אף שיתכן שבעל המעלות עצמו חושב אחרת לגמרי ומנסה להעלים זאת מה'עולם'.

שנית, מעבר לכך שנודעים לכם פרטים על אישיותו של הרבי, נוצרת לכם היכרות מועטה עם אישיות של מלכות הנושאת עד היום בגאון ובאציליות את הכתר של רבנית בישראל. כתר של בת־טובים שהתחנכה בבית חסידי־רבני; ושל אשת חבר, גדול בישראל, שהיה ענק בכל מקצועות התורה ומסר את חייו על מזבח התורה.

עיתון 'די אידישע היים'. במסגרת עיתון זה התפרסם הראיון

ככל שהיא מרבה לדבר על בעלה, ויבלח"ט בנה, כך גדלה סקרנותכם לשמוע עוד ועוד. היא מדברת על שניהם בנשימה אחת ובאותו רגש. הרבנית רואה בבנה את הגדלות של בעלה. ישנם רגעים בהם קולה נשבר עד שאתם ממהרים להסיט את הנושא לכיוון אחר, בכדי להפיג את האווירה הטעונה.

בזיכרונותיה רצות תמונות של בעלה ובנה בזה אחר זה. הנה היא כאשה צעירה אצל אביה בניקולייב, בה חיה עם בעלה הגדול עד הגעתם ליקטרינוסלב בשנת תרס"ט; והנה היא בכפר בקזחסטן, בצריף 'איכרי' מוקף בשקצים וחזירים, אליו הגיעה מיקטרינוסלב בכדי לסייע ולהמעיט את ייסורי הגלות של בעלה:

"בכפר צ'יאלי בקזחסטן, אליו הוגלה בעלי, לא נראה אף יהודי. פעם אחת, היה זה בב' ניסן, קרא בעלי ואמר: "היום הוא ב' ניסן, יום ההילולא של הרבי נ"ע. לדבר חסידות - אין בפני מי, לכתוב - אין במה, אם־כן - יש להתבונן". כך הוא ישב במשך שעות ארוכות בעיניים עצומות והתבונן, ואני ישבתי בפינה"..

בדברה אודות אותו ב' ניסן, נצנצו בעיניה רסיסי דמעות, יתכן שזה משום שהיא חווה מחדש את אותו ערב בו ישבה בפינת הצריף ה'איכרי', ובלב שבור הביטה על בעלה המתעמק במחשבותיו שנשאו אותו למרחקים ולגבהים.

היא סגרה את עיניה לרגע וישבה מהורהרת ומתעמקת, כאילו כדי לצייר לנגד עיניה את מראה בעלה באותו ב' ניסן, אך באותן שניות, כמו חזרה היא עצמה לאותן שנים טרגיות ואפופות גבורה.

והנה היא נוסקת בן רגע ושבה אל יקטרינוסלב, עת הגיע בנה להפרד מהמשפחה טרם עזיבתו את המדינה בדרכו לריגה, שם ציפתה לו רעייתו לעתיד; ואף המשימה הגורלית המוטלת כיום על כתפיו.

הרבנית חנה ע"ה

"הרבי (הריי"צ) עזב את לנינגרד מיד לאחר שמחת תורה תרפ"ח, ובני הגיע הביתה לחגוג את החג האחרון עם אבא ואמא. איש מלבדי ובעלי לא ידע כי הוא מתעתד לצאת לדרך, דרך ארוכה. באותו שמחת־תורה התוועדו רבות, רקדו בלי שיעור. כמו כדי להדחיק את רגשותינו הפנימיים, אזרנו באותו שמחת תורה עוז ותעצומות בכדי להיות עליזים ושמחים יותר מתמיד. התגורר אז בעירנו חסיד קוצק, הוא רקד בשמחה רבה ושר שיר, שעבורנו, כמו זרה מלח על הפצעים אותם ניסינו להעלים האחד מרעהו".

הרבנית אף זוכרת את מילות השיר:

יענקל פארט אוועק               [יענקל יוצא לנסיעה

אין א ווייטן וועג -                   לדרך רחוקה -

אין א ווייטן וועג                     לדרך רחוקה

אן א קאפקע געלט.               ללא פרוטה שחוקה.

יענקל קומט צוריק                יענקל מן הדרך שב

פון ווייטן וועג                        ובחיקו ממון רב].

מיט אפולע געלט.

"בני רקד רבות יחד עם החסיד הקוצקאי באותו חג שמחת־תורה, ובכל עת בה חלף על פניי בעת הריקוד, הביט בי בעיניים שסיפרו לי עד כמה כואבת לו פרידתנו, אך גם כמו אמרו־הבטיחו: אל תדאגי, אמא!".

הרבי בלווית אמו, הרבנית חנה

הרבנית זוכרת היטב את בר המצווה של בנה, את הקהל הגדול שהשתתף בשמחה, ואת קולו המתנגן של נער בר המצוה בשעה שאמר את הדרשה. היא זוכרת את ברכת המזל־טוב שאיחל לה אחד מבעלי הבתים העשירים בעיר, אדם 'מחוכם' שלא אחת נזכר בזמנים בהם למד בצעירותו אצל רבי הלל מפאריטש.

שמו היהודי היה 'שמערל פייטל'ס', אולם הכול קראוהו 'סרגיי פייטלוביץ'. בשעה שרבי לוי־יצחק נקרא לכהן בכס הרבנות ביקטרינוסלב, היה שמערל פייטלס יו"ר הפדרציה הציונית באוקראינה, הוא החזיק בתואר מהנדס, ובעיר מאוד התחשבו בדעתו.

"בני רקד רבות יחד עם החסיד הקוצקאי באותו חג שמחת־תורה, ובכל עת בה חלף על פניי בעת הריקוד, הביט בי בעיניים שסיפרו לי עד כמה כואבת לו פרידתנו, אך גם כמו אמרו־הבטיחו: אל תדאגי, אמא!"

וכפי שמתארת זאת הרבנית:

"בדיוק בעת ההיא, כאשר בעלי עמד לקראת הכהונה ברבנות יקטרינוסלב, הוציא הרבי הרש"ב קריאה חריפה נגד הציונות. מובן אפוא כי הציונים השקיעו מאמצים רבים על מנת שהיו"ר הנכבד, אשר היה בעל דעה בענייני העיר, לא יאפשר את כך שחסידו של הרבי הרש"ב יקבל את המשרה.

אולם את ערכה של נשמה חסידית אין לשער. אולי צפה בזיכרונו באותה עת דמות רבו, ר' הלל מפאריטש - מי יודע...

שמערל לא ציית לאיש. הוא אמר כי הוא חפץ לפגוש בעצמו את חתן רבה של ניקולייב ולערוך עמו היכרות. מן השעה עשר בערב ועד ארבע לפנות בוקר ישב שמערל פייטל'ס יחד עם בעלי, בביתו של אחד מיהודי העיר, יפה שמו, ושוחחו אודות קבלה, חסידות וייחודו של היהודי על פני העמים האחרים.

למחרת בבוקר, התפרסמה בעיר הידיעה כי שמערל התפטר מתפקידו, וכי הוא תומך נלהב בכהונת בעלי כרב העיר.

אותו שמערל השתתף בבר המצווה של בני ולאחר הדרשה ניגש אליי ואיחל מזל־טוב באמרו מספר מילים שביטאו את אושרו על חלקו בכך שהעיר זכתה בכזה רב, עם בן מופלא שכזה".

ועוד מספרת הרבנית:

"לחתונת בני, שהתקיימה בשנת תרפ"ט בוורשה, שלח האב אגרת בת מאה וחמש מילים ומפת השולחן עליו כתב נעשתה רטובה מדמעותיו".

ובסיפור נוסף היא נזכרת:

"פעם נקרא בעלי לחרקוב, שם נצטווה להצהיר בכתב כי הממשלה אינה רודפת את הדת. הוא סירב בתוקף לעשות זאת, ומאז והלאה תכפו הצרות והרדיפות, עד אשר אסרוהו בשנת תרצ"ט".

תוך כדי דיבור, עוברת הרבנית לדבר אודות בנה, כאשר המשך אחד וקו ישיר נמתח בין אישיותם המרוממת של השניים.

הרבי ואמו בפריז. תש"ז

כאשר הרבנית מספרת על פגישתה עם בנה בפריז, לשם הגיע אחריה, בשנת תש"ז, היא מדברת בטון שונה לחלוטין מכפי שהיא מדברת על השנים הקודמות. הפגישה עם בנה הסבה לה - סוף־סוף - מעט נחת לאחר שנים כה קשות. היא מספרת בנחת אמהית אמתית כיצד שם בפריז "הכירו־הרגישו בו החסידים מרוסיה, ומאז לא עזבוהו".

"ואז סיפרתי להם לראשונה על כך שיום הולדתו חל בי"א ניסן".

•

על הפסוק "ותרא אותו כי טוב הוא" אומרים חז"ל (ורש”י מביא זאת על אתר) ש"נתמלא הבית כולו אורה".

אולם אף שהאור מילא את הבית כולו, הייתה האם יוכבד הראשונה שזכתה לראות, להכיר ולחזות בגדלותו של בנה.

היה זה בית לוי, בית בו צמחו אנשים גדולים - בני שבט לוי. האב, עמרם, היה נכדו של יעקב אבינו והוא, יחד עם אחיו, העמידו את שבט לוי שעשה את העבודה בבית־המקדש.

ועם זאת, כאשר נולד משה רבינו אומרת התורה, שאמו הייתה הראשונה שראתה את האור הבהיר והגדול אותו הוא מביא לעולם.