לפני שנים התקשר אליי יהודי שהציג את עצמו בשם יונה. הוא סיפר לי כי הוא מתגורר בקיבוץ "נאות סמדר", מרחק של כשמונים ק"מ מאילת. הוא ביקש ממני שאשיג לו מזוזות לביתו, יותר נכון, לצריף שבו הוא מתגורר. בהזדמנות הראשונה שעברתי בכביש הערבה בסמיכות לקיבוצו, סרתי לביתו והבאתי לו את המזוזות כפי בקשתו.

בהערת אגב אזכיר כי בעת האחרונה, חתני הרמ"מ אשכנזי יצא יחד עם בתי להתגורר בישובי הערבה והם פועלים שם בהצלחה רבה, פעילות שמפיחה רוח חיים יהודית ברחבי הישובים הללו.

באותו מפגש הבנתי כי האיש היושב למולי הוא אחיהם של שני יהודים תלמידי חכמים ונשואי פנים מהחוג הליטאי, אותם הכרתי משנות ילדותי בירושלים. האחד התגורר בשיכון חב"ד בו גדלתי והשני הוא אחיו שהכרתיו משכונה סמוכה. הכרתי גם את אימם המבוגרת שהיתה ידידה קרובה של סבתי הרבנית רעכיל אייזנבך מבתי אונגרין.

האחים הנכבדים הללו שלא ייחסו חשיבות יתירה לחסידי חב"ד הבינו לימים עד כמה תרומתם חשובה לעולם כולו וגם למשפחות נכבדות כמותם.

הייתי די מופתע מהמכנה הלא משותף בין האחים שהכרתי לבין האח האחר שהתגורר בקיבוץ בערבה. השיחה בינינו קלחה והיתה מרתקת שכן האיש יונה היה אדם מרתק ביותר וסיפור חייו יכול לפרנס ספרים רבים. בהיותו נער פרש מהחיים החרדיים בירושלים עיה"ק והפליג למרחקים, תרתי משמע. הוא למד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ולאחר שהשתלם בכמה מקצועות הוא נסע לאירופה ונדד בכמה מדינות שם הוא פרסם מחקרים רבים בנושאים היסטוריים וגם הצליח לערער מוסכמות ומחקרים שקדמו לו.

יונה הוא אדם מלומד וכשרוני במיוחד והוא לא מקבל את כל מה שכתבו קודמיו כתורה מסיני. הוא מציב סימני שאלה רבים ופורך תזות ותיאוריות. רעיונותיו המקוריים יוצרים הדים רבים ומאמריו שהודפסו בבימות חשובות עושים להם כנפיים ושמו הולך לפניו.

כמי שמכיר היטב את העולם הדתי והחרדי ממנו הגיע הוא היה תמיד מגן על שומרי המצוות אל מול השמצות והכפשות בתקשורת הכללית. הוא ידע היטב לנפץ את הבורות של הכתבים שאין להם צל של מושג בהווי הדתי והוא הפך את כתבותיהם ללעג וקלס, למרות שהוא עצמו חי בעבר השני של המתרס.

והנה ביום מן הימים כאשר הוא נושק לגיל השבעים הוא החליט להתיישב בקיבוץ "נאות סמדר", שם הוא מצא את המנוחה והנחלה שלו. אנשי הקיבוץ מאמצים ומחבקים אותו ואוהבים את האיש הפובליציסט שמלמד אותם בינה דעה והשכל בתחומים רבים שאינם מכירים ובפרט בתחום היהדות שלמרבה הצער הם רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב.

הזמן עושה את שלו ויונה חוזר לשרשיו. הוא משוחח רבות עם צעירי הקיבוץ על חשיבות לימוד ערכי היהדות הבסיסיים והוא מזמין אותם אליו לצריפו בליל שבת כדי להשתתף בקידוש אותו הוא עושה בפרהסיא כדי שיחושו מעט מטעמה של השבת.

בפורים הוא מזמין אותם לקריאת המגילה כאשר הוא יושב ומשוחח עמם שעות על הנלמד מהמגילה וכך מידי מועד הם מתכנסים אצלו לשמוע מהמעיין הבלתי נדלה האצור בתוכו. באחד מהמפגשים עמו הוא מראה לי קרן של יעל אותו הוא הכין במו ידיו והוא מספר לי כי הוא מציג זאת בימים הנוראים לפני תושבי המקום כדי להכניס אותם לאוירה המיוחדת המתבקשת בימים אלה.

נועדנו רבות ביחד, אם זה בביתו בקיבוץ או באילת כאשר היה בא לבקר בה כדי לצרוך את הנדרש לו מדברים המצויים רק בעיר הגדולה. כל פגישה עמו היתה מעניינת ונמשכת מעל הצפוי.

באחת השנים הוא ביקש ממני שאבוא אליו בסמיכות לראש השנה ואתקע לו בשופר כי הוא מרגיש שקולו של השופר חסר לו. הוא אומר לי כי חבל לו שבראש השנה אין מי שיתקע לו לקיים את המצוה החשובה אבל לפחות חפץ הוא לשמוע את התקיעות בימי חודש אלול.

כך נהגתי כמה שנים. כל אימת שחלפתי בכביש הערבה בחודש אלול הייתי סר למעונו ותוקע לו בשופר. כאדם שכלתן הוא היה מאזין לקשר"ק מבלי להחצין את המתחולל בקרבו ומודה לי מקרב לב על המאמץ ועל ההשתדלות.

לפני כשלש שנים הוא חלה במחלה סופנית ועליו היה לטוס לבית הרפואה 'סורוקה' בבאר שבע כדי לעבור טיפולים לבלימת המחלה. יונה התקשר אלי באחד מימי אלול ואמר לי שכיון שהוא עובר דרך אילת כדי לטוס צפונה הוא ישמח שאבוא לפגוש אותו לפני הטיסה ואתקע לו בשופר.

הוא הודיע לי את המועד ואת השעה המדוייקת בה הוא מגיע לשדה התעופה באילת ואני הגעתי עם השופר אחוז בידי כדי להשמיע לאוזניו את אשר ביקש. המתנתי מחוץ לשדה התעופה זמן רב ויונה אינו מגיע. התקשרתי אליו והוא מספר לי שכיון שהוא מתנייד על כסא גלגלים העבירו אותו ישירות דרך פתח צדדי היישר אל אולם הנוסעים מבלי שיצטרך לעבור את המסלול הרגיל של בדיקות הבטחון וכו'.

למזלי, אחראי המשמרת של בטחון השדה באותה שעה הוא אחד ממתפללי בית הכנסת שלי בשכונת השחמון והוא נתן לי אישור מיוחד לעבור אל אולם הנוסעים הממתינים לעליה למטוס.  באולם אני פוגש את יונה ומנפנף לעברו עם השופר. יונה מביט לצדדין ומחפש פינה מרוחקת בו אוכל לתקוע בשופר כדי לא להפריע לכמאתיים הנוסעים שמילאו את האולם על גדותיו ואני מציע ליונה לתקוע במרכז האולם. בעדינותו הרבה הוא מעלה את החשש שמא קולו של השופר לא ינעם לחלק מהנוסעים ואולי הם ירטנו.

אמרתי ליונה שהתקיעה במרכז האולם תזכה עוד כמה יהודים ומנסיון שלי כולם ללא יוצא מן הכלל מחבבים את קול השופר ונהנים לשמוע אותו. קירבתי את השופר לפי והחלותי בסדרת התקיעות. תוך כדי התקיעות אני מביט לעברו של יונה והנה אני רואה את יונה המלומד והשכלתן המוכר לי בקור רוחו, פורץ בבכי ממושך מבלי שיוכל לעצור בעד נחילי הדמעות ששטפו מעיניו. התעוררות תשובה כזו אצל יונה לא ראיתי מעולם. באותו רגע הבנתי כי יונה כבר חזר למחוזות ילדותו וליידישקייט המקורית אותה ספג בנעוריו.

•

לא חלף זמן רב ויונה הלך לעולמו במוצאי אחת השבתות. בני משפחתו חפצים היו מאוד לקבור אותו בחלקה המשפחתית בהר הזיתים אלא שהחברא קדישא שחלקם הכירו את יונה מהשנים ההם סירבו בכל תוקף. הם הודיעו למשפחה כי הם יקברו אותו במקום מרוחק לצד אנשים כערכו.

אחיו של יונה התעמת עם אנשי החברא קדישא וסיפר להם כי הוא חזר בתשובה בשנותיו האחרונות. אך הם לא קיבלו את הדברים שכן לדידם, אדם שמתגורר בקיבוץ נידח בערבה מה לו ולקיום המצוות?! האח לא ויתר ואילץ את ראש החברא קדישא להתקשר אליי שכן הוא ידע על הקשר שיש לו עמי. הלה התקשר ושאל אותי האם נכון הדבר שיונה כבר לא היה אותו יונה שהוא הכיר והאם היונה חזרה אל התיבה הקדושה?

סיפרתי לו בפרוטרוט על התקרבותו למצוות ותיארתי לו היטב את הבכי המרטיט שלו לשמע התקיעות בחודש אלול האחרון. סיפור הבכי הזה הניח את דעתו וסלל את הדרך לקבורתו בחלקת המשפחה.

ויהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו של יונה בן שיינא רייכיל ז"ל.