סיפור ששמעתי לראשונה לפני שבועיים על נערה בת למשפחה חב״דית, שמצאה לה דרך חיים אחרת מזו של הוריה. את שמה לא נתנו לי כי יש לה ילדים ונכדים חבדניקים והם שומרים על פרטיות.

זה היה אי שם בשנות השישים והוריה בקשו ממנה שתסכים לבוא לפגישה עם הרבי, הפגישה הידועה בשם ׳יחידות׳.

הנערה סרבה. ׳מה לי ולרבי׳ היא אמרה. לדבריה, אין לה כבר קשר איתו ועם דרכו.

אבל ההורים לחצו והוא הסכימה בתנאי שזה יהיה ׳בתנאים שלי׳.

׳יחידות׳ זה תמיד באמצע הלילה, תמיד יש רשימת ממתינים ארוכה, ובכל לילה כזה של ׳יחידות׳ נכנסים הרבה אנשים ונשים אל הרבי, בדרך כלל לדקות ספורות.

כמעט תמיד יבקש הרבי מהנכנסים לשבת. כמעט תמיד (החסידים בוודאי), יסרבו בנימוס. ככה זה, לא מקובל לשבת.

היא נכנסה וכשהרבי הציע כסא, היא התיישבה. ואז הגיע הרגע שלה. היא שלפה סיגריה וגפרורים ובאה כאילו בטבעיות להצית את הסיגריה.

טוב, רק כאילו בטבעיות, כי זה לא טבעי לאף אדם להוציא סיגריה בחדר של הרבי, בטח לא לנערה צעירה ובטח לא לנערה מבית חב״די. אבל היא באה להראות פה משהו, יש לה פה סטייטמנט, אז היא שמה את הסיגריה בפה ומנסה להצית ולא הולך לה. ידיה רועדות, שזה כבר יותר טבעי. 

מבולבלת ולחוצה מרימה היא את עיניה אל הרבי והנה ידו מושטת והוא מגיש לה מצית.

 • 

סיפרתי את הסיפור הזה השבוע לנער צעיר, תמים קדוש וטהור שבא בתהיה של כאב ׳איך הקב״ה יסלח לי ביום הכיפורים אם אינני באמת ראוי׳? 

הקדמתי להכביר במילים על איך חסידות רואה את הקשר והיחסים שבין האדם לקונו, ורק לבסוף סיפרתי את הסיפור הזה ושאלתי, מה הוא למד מהסיפור הזה?

הוא הבין די מהר, שכשאתה אוהב מישהו באמת, ובעיקר, כשאתה יודע את מורכבות נפשו וליבו, אין אתה נבהל ממנו גם לא מהסטייטמנט שהוא בא להציג.

כך בדיוק עם הקב״ה ביום כיפור. אתה עושה תשובה, מתחרט על העבר, מקבל על העתיד. והקב״ה, הוא יראה ללבב ובאהבה.

שבת שלום וגמר חתימה טובה,
הרב זלמן וישצקי

•

תיקון שקיבלתי מידידי ר׳ שמערל'ה לרנר:

סיפור מדהים ושמעתי אותו מכלי ראשון. 
רק לטובת הדיוק ההיסטורי, למרות שזה ממש לא משנה את המסר: זו לא היתה נערה אלא נער, והסיוע היה הפוך - הוא ניסה להשתמש במצית אבל רעדו לו הידיים והרבי שלף קופסת גפרורים מהמגירה. 
כל היתר מילה במילה.