סיפור לח"י אלול1

 דוד בדין

לפני 61 שנים, בהיותי בן עשר, בשכונה יהודית במערב פילדלפיה הייתי תלמיד – בעל כורחי - בשיעורי בית הכנסת של אחר הצהריים, מה שנקרא בלעז "Hebrew School".

 כל המורים, אחד אחרי השני "התמחו" בלימודי שעמום.

 כבר אז כתבתי לי טבלת ייאוש עד הבר מצווה, מועד יום השחרור שלי מהעינוי שנכפה עלי שלושה ימים בשבוע שהוסיף לי שעתיים ללימודי אחר הצהריים במקום לעסוק בעיסוקי האהובים כמו לשחק בייסבול, להתעסק עם אוסף הבולים שלי וכמובן לצפות בתכניות הטלוויזיה האהובות עלי.

ואז יום אחד הגיעה ההפתעה.

מורה עם זקן ג'ינג'י נכנס לכיתה והתחיל לשיר ניגון חסידי מרטיט לב ולימד אותנו ניגונים לפסוקי תהילים בהתלהבות ובשמחה מדבקת.

 המורה לא היה רב. הוא היה איש פשוט בשם אלחנן דבור, שחזר בתשובה זמן לא רב קודם לכן דרך חסידות חב"ד.

אלחנן היה מורה למדעים בבית ספר כללי של הגויים וכיוון שגם ידע עברית שלמד בבית הספר היהודי "עקיבא", שבפילדלפיה, השלים הכנסה בהוראה בבית הכנסת של אחר הצהריים בו נשלחתי ללמוד עד הבר מצווה.

כאשר אלחנן חזר בתשובה, התייעץ עם הרבי מלובביץ' לגבי עתידו במקצוע ההוראה בבית ספר הכללי ובבית הכנסת הקונסרבטיבי ללימודי יהדות אחר הצהרים. הרבי אמר לו לא לעזוב את מקומות העבודה האלו והוסיף: "שמה תראה פירות".

הרב אלחנן דבור בצעירותו (ארכיון JEM)

תוך שבועות אחדים, אני זוכר את החשמל שהוא החדיר לכל התלמידים שעד אז רק ספרו את הימים לסיום ימי העינוי של לימודי היהדות של אחר הצהרים עד הבר מצווה. איך פתאום השתוקקנו ללימודי יהדות במקום לשנוא את זה.

אלחנן דבור היה מספר לנו שהוא לא נגד ההורים שלנו על כך שלא ידענו מאומה על שמירת המצוות, אלא תמיד הדגיש שהוא בא להוסיף ממד נוסף לחיים שלנו והחדיר בנו, במונחים שילד בן עשר יכול לתפוס, את התחושה שהקב"ה בחר בנו למלא את המשימה של עבודת ה'.

התלוננו בפני אלחנן על כך שבבית הספר הכללי שלמדנו (שעל אף הכיל כולו תלמידים יהודים שלמדו בבית ספר כללי של הגויים) הכריחו אותנו לשיר שירי חג המולד ועל זה שלא הכרנו שירים יהודיים חוץ מ"הבה נגילה" ו"זום גלי גלי".

 אלחנן מילא את החלל והביא לנו חסיד מזמר עם גיטרה, שלימד אותנו שירי קדש יהודים שיכולנו לשיר לעומת שירי חג המולד שהוכרחנו לשיר. המורות הפרוטסטנטיות שלנו בבית הספר הכללי אפשרו לנו לשיר שירים יהודים במקום שירי חג המולד, והתפלאו מההתלהבות והדבקות שבה שרנו את שירי הקודש העבריים החדשים שלמדנו כמו "אשא עיני" ו"ברכי נפשי", ו"כולם מקבלים עלינו עול מלכות שמים".

כל זה נבע מהכישרון של אלחנן דבור להדליק בתוכנו את הרצון להיות יהודי ולהיות שליחים קטנים של הקב"ה.

בשנה שלמדנו עם אלחנן הייתה השנה שנתפס הרוצח הנאצי אדולף אייכמן שהובא למשפט בישראל באשמת רצח עם.

לעולם לא אשכח שאלחנן דרש להביא טלוויזיה לכיתה ביום ראשון בבוקר כדי שנוכל לצפות ביחד במשפט אייכמן.

לא אשכח גם את הסיפור שאלחנן סיפר על החב"דניק שקירב אותו ליהדות, שאשתו וילדיו הובאו למשרפות באושוויץ תוך שהרב שרד במחנות עבודה ועל כך ששמע את המשפחה שלו והקהילה שלו שרים שירים מההלל, בדרך למותם.

אחרי שנה של לימודי קודש עם דבור, ביקשתי מהורי לעבור ללמוד בבית ספר היהודי "עקיבא", שם למדתי עד סוף כיתה י"ב. שנתיים לאחר מכן, עליתי ארצה להמשך העמקת לימודי היהדות שהתחלתי עם אלחנן דבור בכיתה ה'.

אלחנן התמיד במשימה של קירוב לבבות בבתי הספר אחר הצהריים בפילדלפיה.

בכ"ג אב השנה אלחנן דבור, ז"ל, הלך לעולמו. ביום השלושים שלו שיחול לפני ראש השנה, אשא דברים לזכרו בבית כנסת חב"ד במרכז ירושלים.

אני אחד ה"פירות" שהרבי הבטיח לאלחנן דבור. כמוני יש עוד רבים.   

אלחנן התחיל את דרכו בקירוב רחוקים לפני תופעת תנועות התשובה, ולפני הקמת בתי חב"ד ברחבי העולם.

בחמישים השנה שאני בארץ ישראל, אני חי את התקווה שהוא דגל בה להיות שליחים פשוטים של הקב"ה.

1. נולדתי בח"י אלול, 31.8.50 ותמיד חשבתי שיום ההולדת שלי היה מיוחד כי נולדתי ביום ההולדת של שחקן הבייסבול המפורסם מיקי מנטל. זה מה שהיה כתוב ב- Baseball card שלו.  תודה לאלחנן שלימד אותי שח"י אלול חשוב בגלל יום הולדת של הבעל שם טוב שראה את המשימה שלו להביא שמחה לעולם. שנים לאחר מכן, למדתי שלא נולדתי ביום ההולדת של מיקי מנטל ושהבעל שם טוב היה יותר חשוב בלשון המעטה