במבט ראשון, שום דבר מיוחד אין בשבת-סליחות עצמה. שהרי – גם הסליחות שעל שמם נקראת, לא נאמרות אלא לאחר צאתה, ולא בה עצמה. ובכל זאת, נקראת השבת על-שמם.

היא אינה דווקא השבת הסמוכה לראש השנה, ואין לה מנהגים ייחודיים לה. בכללות, שבת סליחות הינה שבת ככל השבתות.

ובכל-זאת, מעוררות המילים 'שבת סליחות' רגש מיוחד בקרב מי אשר בשם 'חסיד' יכונה. שבת סליחות הרי היא הפתיח לעולם האחר, זה שמתגלה בימי חודש תשרי. החל משבת זו משכים כל הקהל לאמירת סליחות בכוונת הלב. שוב אין חשים את אווירת ימות החול של כל השנה. תשרי קרב ובא.

ציור: ר' זלמן קליינמן ע"ה

לא ניתן לישון עוד!

באחת משיחותיו תיאר אדמו"ר הריי"צ תיאור ציורי ומפורט, על אווירת ימים אלו כפי שנראו בימי ילדותו, בעיירה ליובאוויטש. וכך סיפר הרבי:

"הימים שחולפים מקרבים אותנו יותר ויותר לשבת סליחות. בכוונת לב מיוחדת היו שומעים את מאמר החסידות של הרבי בליל שבת זו. ליל השבת הזה התאפיין בשינה מועטת מן הרגיל. המיטה עצמה הייתה כאילו דוחפת ורומזת לקום מוקדם יותר. הייתה חסרה מנוחת-הנפש הדרושה לשינה עמוקה, ולכן היו החסידים מוצאים עצמם במקווה עוד לפני שהאיר היום.

בכניסה למקווה נוכחת כי הרבה כבר הקדימו אותך. הכול ממהרים ומכולם מוקרנת התחושה כי שבת זו שונה משבתות כל השנה. השבת היא שבת סליחות.

"בראש דופקים ומתערבבים רעיונות ומחשבות. לנגד העיניים חולפת לה הצעקה המסעירה 'לך ה' הצדקה', ויותר מזה התחושה החדה כי 'ולנו בושת הפנים'. בלב נשבר טובלים במים, מתוך ניסיון כן לבחון אם אמנם זו טבילת תשובה אמיתית, בחרטה על העבר ובקבלה על להבא, או שחס-ושלום אין זו אלא טבילה בבחינת 'טובל ושרץ בידו'.

אווירה של 'אלול'

"בדרך חזרה מן הטבילה חולפים על-פני ה'שטיבלאך' ובתי-המדרש השונים שבעיירה, וקול התהילים הבוקע מהם שונה היום ומיוחד במינו.

כל ימות השנה היו יהודים פשוטים משכימים לאמירת תהילים, ובשבתות אף הצטרפו אליהם הסוחרים והרוכלים ביישובים ובכפרים. ובכל-זאת, גם בקרב אומרי התהילים הקבועים הייתה שבת זו שונה מן הרגיל. זו שבת שבה תשומת-ליבו של אדם נתונה למתרחש בליבו פנימה. באמירת התהילים שלהם שמעת נימה פנימית, שניזונה מן האווירה החסידית השורה על העיירה.

"בבית-המדרש של הרבי החלה חזרה על מאמר החסידות מליל אמש, חזרה שהתמשכה כמה שעות. בדרך-כלל נכנסו גם אל חדרו הקדוש של הרבי לחזרה נוספת, שנערכה לפניו, תוך שהרבי מאזין ומתקן את החוזרים פה ושם.

לאחר מכן יוצאים שוב לחזרה שלישית בין החסידים, ורק לאחר מכן החלה תפילת שחרית. כשהגיעו לסעודת השבת כבר הייתה השעה שלוש אחר-הצהריים" (לשיחה המלאה, ראה לקוטי דיבורים חלק א, עמ' 232).

הסליחות – מהם?

לאחר צאת־השבת, החלו החסידים מתכוננים לאמירת הסליחות שתחל בשעת חצות, כנהוג. וכי כיצד יכולים חסידים להתכונן לסליחות ראשונות? אין דרך אחרת מאמירת 'לחיים' והתוועדות חסידית־אמיתית. הלבבות נפתחים, הנשמה מתרוממת, ושוב אין מרגישים כל-כך בהבלי העולם הזה.

בכמה הזדמנויות סיפר הרבי, כי בליובאוויטש אירע שהחסידים הגיעו לאמירת הסליחות כשהם 'מתנדנדים' ("שאקלדיקערהייט") לאחר אמירת 'לחיים' בהתוועדות באופן ד'עד דלא ידע'...

בשעת אמירת הסליחות אנו אומרים – "ולנו בושת הפנים". אין הכוונה לבושה מפני חטאים, שהרי "ועמך כולם צדיקים", ועם-ישראל "מלאים מצוות כרימון"; הבושה נובעת מחמת הקירבה הגדולה של ישראל לאביהם שבשמיים, הנרגשת במיוחד בימים אלו. ההרגשה המרוממת מביאה לבושה גדולה מחד, ולשמחה עצומה מאידך.

הריקודים והשמחה שמקדימים את אמירת הסליחות, באים לבטא את שתי התנועות בהם מצוי היהודי ברגעים אלו – שמחה־עצומה לצד רצינות־תהומית. רק בדרך זו ניתן לגשת לבית הכנסת ולומר "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה", מתוך כוונת הלב ורצון אמיתי לשוב בתשובה.

שמחה של תשובה

גם החסידים שזכו לשהות בימי הסליחות בבית חיינו, נהגו להתכונן לאמירת הסליחות בהתוועדויות וריקודי שמחה. שעות ארוכות בטרם החלה אמירת הסליחות היה 770 מלא במעגלים-מעגלים של אלפי חסידים שרקדו בשמחה עצומה.

הרבי נהג לרדת לאמירת הסליחות יחד עם הקהל שעמד בציפייה. על פניו של הרבי שרתה רצינות שהדביקה עד כולם. אווירת הימים הנוראים השתלטה בבת-אחת על בית חיינו.

הרבי ניגש אל מקומו, ושליח הציבור הרעים בקולו: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶיךָ, עוֹ--ד יְהַלְלוּךָ סֶלָה"...