זכרונות תלמיד ישיבה במחיצת הרבי הריי"צ בראש השנה ה'תש"ב
תפילתו של גנרל
מזכרונותיו של הרב אליהו חיים קרליבך ז"ל, אז תלמיד ישיבה צעיר, מ"מתיבתא תורה ודעת" שהתגורר בקראון הייטס, וחווה לראשונה את חודש תשרי בליובאוויטש. כאן הוא מעלה זכרונות מתפילתו במחיצת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בימי ראש השנה ה'תש"ב.
•
"ליובאוויטש בערב ראש השנה תש"ב היתה אי קטן של גן־עדן בתוך עולם התוהו, שאותו ייצגה אמריקה, במלוא מובן המילה. מעבר לים בערה כל אירופה בלהבות. העם היהודי עונה על קידוש השם באכזריות מחרידה,
ארץ ישראל עמדה בסכנה גדולה ביותר – וכאן באמריקה למרות הפחד והדאגה הגדולה לשלומם של אחינו בני ישראל, החיים מתנהלים כביכול "על מי מנוחות".
ישיבות? מאן דכר שמייהו, יש בודדות בלבד, אותן אפשר לספור על האצבעות. רבנים? ישנם גאונים אמיתיים רבים, אולם החיים האמריקאיים מותירים להם רק את העיסוק ב"השגחות" ובחיפוש 'קולֹות' וכדומה. מצב החינוך איום ונורא.
ובאי הזה, הנקרא "770 ,"יושב היהודי הנעלה שבדור – ועמו כשני מניינים של חסידים מרוסיה, עוד כעשרים בחורים, שמקרוב באו, דבקו בו והתמסרו אליו, ועוד אי־אלו יהודים, ועמם מבקש הוא להפוך את "העולם החדש"! לשנות את אמריקה, לחדש את החינוך היהודי, ולהכניס נשמה ביהדות המקומית.
פיזית, הרבי הוא סחוט, עמוס עד לעייפה בכל העניינים העומדים ברומו של עולם -
אולם הוא אינו מרפה. וכבחור צעיר מ"מתיבתא תורה ודעת" המתגורר "במקרה" בקראון הייטס, חווה אני לראשונה את חודש תשרי בליובאוויטש.
וכדאי להזכיר, אמנם מקטנותי גדלתי בשטיבל החסידי )באוסטריה(, אולם מהו באמת אלול, תשרי וכו' – לא היה לי כל מושג. באלול תש"א התחלתי לראשונה ללמוד חסידות, המאמר הראשון היה "אני לדודי ודודי לי" בליקוטי תורה, שהיה בבחינת "רכבת מהירה" שנשאה אותי מקצה אחד של העולם לעבר הקצה השני. בחסדי ה' נכנסתי לרכבת ללא קשיי נסיעה מיוחדים. לאחר מכן למדתי את מאמרי הרבי שיצאו לאור לראש השנה של אותה שנה, ובקיצור, העולם החדש מאוד מצא חן בעיני.
לרבי בעצמו טרם נכנסתי בשלב זה. לזה יש להתכונן כמה שנים ורק בשנת תש"ד זכיתי לכך. את הרבי הכרתי עוד מווינה; ולאחר מכן ראיתי את דמותו הקדושה מן הרגע הראשון בו התיישב בארצות הברית. גם היו לי כמה מכתבים ממנו, שכתב בהם מענות לשאלותיי.
מבט חריף ומאיר בחלל האוויר הרגישו שהנה מגיע ה"יום הנורא".
מגיע ובא הלילה הראשון של סליחות. כשבעים איש מתאספים בהיכל התפלה ב"770 ,"והנה מגיעה השעה אחת בלילה. האווירה רצינית מאוד. מחכים לרבי.
הרבי מגיע... על פניו הקדושות מונחים ופרושים כל צרותיהם הרבות של כלל ישראל. פניו כל כך מודאגות, ובד בבד – מאירות וזורחות כשמש. עיניו העמוקות מפלחות את הלבבות. שני גבאים מלווים אותו משני צדדיו, והוא הולך, פסיעה אחר פסיעה, עד למקומו.
הרבי יעמוד עתה לבקש ולהעתיר עבור כל עם ישראל. וכי קלה היא בעיניכם? בשעה זו! ברגעים הנוראים ביותר בתולדות עם ישראל! ועליו, על הרבי הזה, מוטל היום לבקש ולפעול רחמים רבים אצל הקב"ה.
הקהל המכונס במקום מרגיש, שאין זו אלא זכות שניתן מלמעלה, מבעל החשבון הגדול, לעמוד ולהתפלל במחיצת צדיק הדור. הנוכחים מרגישים עצמם כשיריים ממש, כמיותרים.
הסליחות ארכו כשעה. אחריהן שוב פגש הציבור את מבטו החריף והמאיר של הרבי. לא קל להסתכל – אבל עוד יותר קשה להתחמק מעיניו של הרבי.
נראה היה ש"משהו" הרבי הצליח לפעול, ונעשה קצת קל יותר על הלב. וכך בכל יום, לפנות בוקר, מתקיימות ה"סליחות" יחד עם קהל המקורבים, מתוך תחושת התלכדות וקירוב לבבות, כאילו כולם בני משפחה אחת. באותו הרגע שנכנסת למחיצתו של הרבי, הרי הגעת לעולם ה"אצילות", וכאן גילית כיצד שני הרגשות המנוגדים של אהבה ויראה מתמזגים יחד לזרם אחד: מצד אחד, האהבה העצומה לרבי, והרצון להיות תמיד עמו – לקבל משהו, להבין משהו, לחוש משהו;
ומאידך – המורא יוצא־הדופן – מה לך פה ומי לך פה, בריה שפלה שכמותך! אבל האהבה מכריעה את הכף...
והנה הגיע ערב ראש השנה. לאחר שחרית עולה כל הקהל למעונו של הרבי, על מנת למסור לו את הפתקאות "פדיון־קוויטל", הרבי יושב לפני שולחנו הקטן (לא שולחן הכתיבה). כל אחד עובר לפניו ומוסר לו את הפתקא שלו. הרבי אינו מביט על העוברים אלא על הפתקאות שהם מוסרים, אותם הוא מניח לפי סדר מסויים, ולפתע: הרבי מרים את ראשו ומביט עליך... ואתה חש שהוא סוקר וחודר את כל ישותך עד היסוד. תחת מבטו החודר אתה מאבד לגמרי את כל מציאותך, עד שאפילו בכיה לא תסייע לך.
יש ראש השנה בעולם!
ערב ראש השנה מגיע לסיומו, שנת ה'תש"ב כבר על הסף. לאחר מנחה אומר הקהל תהילים "בשופי". והנה רעד נרגש בחלל: הס, הס, הרבי מגיע! הקהל מתפלל ערבית, מתפללים אט־אט. גם הרבי מתחיל את תפילתו עם הציבור, אולם כשהקהל כבר מסיים "עלינו", ניתן לשמוע כיצד הרבי פותח בברכת "אשר בדברו מעריב ערבים"...
חלק מהקהל נשאר במקום. ומאזין לתפילתו של נשיא הדור. חולפת שעה, והרבי נעמד לתפלת לחש. הרבי מתחיל "ברוך" ניתן לשמוע כמעט כל מילה, ו... מתייפח בבכי.
דרגות שונות יש בבכי. ומי ששמע את בכיותיו של הרבי בליל ראש השנה, לעולם לא יוכל לשכחן. לעולם יזכור שזכה לשמוע, מה פירושה של תפילת צדיק לפני הקב"ה.
ניתן היה לראות במוחש כיצד הרבי נושא ונותן עם אבינו שבשמים, תובע, מבקש, בוכה, וקורע עולמות: ריבונו של עולם, אנא רחם!
ואז משתרר שקט לכמה רגעים, ואחר כך "אתה", ושוב אותן הבכיות מעומק הלב. יש לרבי שלוש מטפחות, אחת מהן אדומה. כל כך הרבה בכי, כמדומה שלא ניתן למצוא כלל בכל העולם.
ארבע שעות ארכה תפילת ערבית של הרבי, עד השעה אחת עשרה וחצי. והרבי, שפניו שרויות בדמעות ואדומות מן הבכי, מאחל לכל הקהל: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו".
לאחר מחזה שכזה, הנך יודע וחש אולי לראשונה: בלילה זה יש מציאות של ראש השנה בעולם.
בוקר יום ראשון של ראש השנה. הרבי נכנס בעת אמירת "ויברך דוד". תיכף ומיד נשמעות בכיותיו של הרבי. אבל אינן נוראות כליל אמש.
וכשהרבי קורא את הפטרת "חנה", הנך נשאב מיד לעולם נעלה יותר, ולמשך שעה תמימה ממש אינך בעולם הזה. קודם כל – כיצד הרבי מספר את "המעשה"; כיצד הרבי קורא את שירת חנה באטמוספירה שמיימית; מאזינים, וכמו מובן מאליו שחנה היא כנסת ישראל, האומרת שירה לפני בורא העולם... יחד עם כל פירושי החסידות לפסוקים. וכיצד מדייק הרבי בכל אות! ואתה מבין וחש לפי מידת השגתך מה כוונתו. אולם כל זה אינו אלא הכנה בלבד לתקיעת שופר. כשהרבי "מסתתר" תחת טליתו, ומתייחד עם "עצמות אור אין סוף ב"ה" – או אז אתה יודע ומרגיש בחוש שישנו אלוקים בעולם, העומד עתה לשפוט כל אחד ואחד, "ואם צדקת מה תתן לו" –אפילו אם תצא לפניו זכאי בדינך – מה הועלת לו בכך...
וכאן קורעות את לבך הבכיות הנוראות, "מן המיצר קראתי י־ה". אינך שומע בלבד – אתה רואה: רואה אתה את ה"מיצר", רואה את ה"קראתי", אתה רואה את הכל...
אחרי התקיעות הרבי מתיישב, מסיר את הטלית מעל ראשו, ומסתכל על הקהל כגנרל שניצח במלחמה, המביט באהבה על חייליו הנאמנים..."
מאפשרים לכם לקבל
