רבי יואל כהן ע"ה, עליו אני כותב כאן בשבועות האחרונים, ניצב אל מול עיניי מאז לכתו מאתנו ומסרב לזוז. מעניין לאורך כמה זמן יעמוד מולי ואתבונן בו.

זכור אזכור כאשר הגעתי ללמוד בשנת הקבוצה תשמ"ג ב-770, התבקשתי מיד בתחילת השנה לחזור מאמר בליל שבת לפני שיעורו של הרב כהן המתקיים ב'זאל' של חובבי תורה לחברי ה'קבוצה'. כיון שהמאמר האחרון ששמענו אז מהרבי היה המאמר "זאת אות הברית", שנאמר שבוע קודם לכן בפרשת נח, בחרתי לחזור אותו ולאמרו. השתדלתי מאוד לדייק בלשון הרב ולא להחסיר מילה, שכן ידעתי כי בין המאזינים יהיה רבי יואל בכבודו ובעצמו.

כשסיימתי את חזרת המאמר והרב כהן היה צריך להתחיל את השיעור הקבוע, ביקש לומר תחילה כמה מלים בענין חזרת מאמרים ע"י התמימים. בדבריו אמר כי למרות החשיבות הגדולה בחזרת דא"ח ב"לשון הרב" ובדיוק של כל מלה ומלה אך יחד עם זאת כשאומרים מאמר צריך לומר אותו בהבנה ובהשגה שהשומעים יבינו היטב את המאמר, צריך להסביר את השאלות ואת הביאורים באופן מובנה בדיוק כמו שבחור אומר פלפול בנגלה ומשתדל שיבינו אותו היטב לפרטי פרטים.

לטעמו דר' יואל ישנה אצל התמימים ואנ"ש הדגשה יתירה ב"לשון הרב" ופחות בפריסת הדברים ובביאורם.

•

אכן זה היה ר' יואל. כל כולו הבנה והשגה והסברה. את זה הוא החדיר בתמימים בהתוועדויותיו, בשיעוריו ובעצם הופעתו שהיתה כל כולה השכלה.

ר' יואל היה מלגלג על בחורים שהיו מתיישבים להתפלל בשבת באריכות ללא שלמדו תחילה שעה ארוכה חסידות. הוא היה שואל אותם "עם מה אתה מתפלל?" לדידו, הנפש צריכה להתרומם מלימוד דא"ח וכאשר היא כבר מרוממת, התפילה תזרום מאליה.

באחת השבתות כאשר לא התקיימה התוועדות של הרבי, היו רבים מהתמימים שניצלו את הזמן להתפלל באריכות. ר' יואל התהלך בזאל הארוך למטה הלוך ושוב וכל אימת שנתקל בבחור שמתנוענע אל מול סידור נעצר לידו וחייך מולו כאומר לו: "מה למדת לפני התפילה?". הוא לא אמר מלה. אך חזותו אמרה הכל. היו ששמעו אותו גם מתאונן באותו 'טיול' לאורך הזאל, על כך שיש חושבים שבליובאוויטש יתכן שיהיו 'עובדים' ללא לימוד החסידות בעיון.

•

בקיץ תשכ"ה נסע אבי הרב צבי אייזנבך ע"ה לראשונה אל הרבי בחודשי הקיץ בעת חופשת הלימודים ביולי אוגוסט.

בצרור מכתבים מעניינים שכתב מבית חיינו לבית ולידידיו הוא צייר ביד אומן את האוירה ב-770 ואת הלך הרוח שם, אותם לא הכירו במושבות אנ"ש באה"ק שכן היה אז ניתוק תקשורתי גמור בשונה מהמדיה דהיום. לא היו אז לא שידורים ולא תמונות, לא סרטונים ולא טלפונים זמינים, וגם השיירות לא היו מצויות, כך שרק מי שהגיע בגופו ל-770 הבין וחש את המיוחדות שבמקום זה.

באחד המכתבים מספר אבי ע"ה על אברך צעיר בשם ר' יואל כהן שלמרות היותו בגיל השלושים הוא דמות בולטת ורבים מביטים אחריו לראות את התנהלותו החסידית.

"למשל ביום תשעה באב, בעוד שעל פני הרבי ניכרות היו אותות החורבן והמרירות נשקפת ממנה, הרי שאצל החסיד ר' יואל שעוסק תדיר בתורת החסידות הוא מזכיר לכולם שרשב"י לא היה לגביו חורבן ואף פעל זאת בתלמידיו. כיון שאסור ללמוד ביום זה הוא מתהלך בין החסידים וניתן לשמוע ממנו גם 'גלייך וערטעל' ואמרות ע"ד הצחות. הוא אינו נזהר מלחייך ביום זה. הא למדת שבליובאוויטש אין מחמירים באבילות בתשעה באב כמו במקומות אחרים. יש המעמיקים בחורבן ויש העוסקים בתקומה מגלות לגאולה".

•

ר' יואל הבהיר לתמימים ואנ"ש מאז ומקדם כי חסידי חב"ד העוסקים בתורת חסידות חב"ד הם העומדים ברומו של עולם ובפסגתו הרוחנית. בידינו ורק בידינו מצוי אוצר עצום וזוהר וזכינו אנו להפיצו לציבור הרחב. אין הציבור הרחב הטועם מתורת חסידות מיטיב עמנו וגומל עמנו חסד. ההיפך הוא הנכון אנו גומלים עמו חסד עצום בכך שמאירים לו נתיב נכון וסלול היטב בעבודת השם.

ומעשה היה בבחור שהתקרב לחב"ד ובחורים ב-770 השקיעו בו רבות בלימוד החסידות וסייעו לו גם בגשמיות. ביום מן הימים נתוודע הבחור לחסידות ברסלב והיה זה עוד בטרם ברסלב הפכה להמונית ומוכרת. היא היתה אז עלומה וחסידי ברסלב היו בודדים ממש.

חבריו של הבחור שמו לב כי הבחור אט אט עוזב אותם ונפשו נדבקת בחסידות ברסלב. הם חשו אכזבה גדולה ממנו והחלו לשוחח עמו שלא יעזוב את חסידות חב"ד אך לשוא. מיום ליום הוא נסחף יותר ויותר לברסלב והוא עמד לעבור ללמוד בישיבתם.

תקוותם האחרונה היתה להביאו לפני ר' יואל שישוחח עמו וינסה לשכנעו להשאר בליובאוויטש. כאשר פנו לר' יואל וסיפרו לו את סיפורו של אותו בחור וביקשו ממנו כי יואיל לשוחח עמו הוא שאל אותם: "מה זה ברסלב? זה ארגון אורתודוכסי?" הם ענו לו בחיוב. "א"כ שילך לשם" אמר.

בתשובתו של ר' יואל לאותם תמימים הם זכו לתובנה חדשה. יש לנו אוצר בלום בידינו ואנו מציעים אותו לכל דורש ומבקש. ומי שאינו מעוניין ההפסד כולו שלו.

•

לאורך ההסטוריה בת עשרות השנים של נשיא דורנו היו כמה פעמים שהרבי דיבר בהתוועדות דברים לא קלים בלשון המעטה בתוכחות מוסר. היו ימים שבהם הביע הרבי את מורת רוחו מחוסר פעילותם של חסידיו ומכך שאינם נרתמים דים להוראותיו ואף התבטא כי אם לא יראה שינוי לטובה יפסיק להתוועד וכו'.

אימתה ופחד נפלו על החסידים בשמעם דברים קשים אלו שצרמו את אזניהם ולא ידעו את נפשם. עיני כל היו נשואות לר' יואל לשמוע מה בפיו. ר' יואל היה תמיד במקרים אלה מרגיע את כולם ואמר להם כי לצד ההתעוררות שהרבי מעוניין להפיק בדבריו ולצד הצורך החשוב לתקן את הטעון תיקון, יחד עם זאת הוא לא היה מודאג כלל.

לדבריו, כל אימת שהרבי דיבר בתוקף ובדברי מוסר נכוחים, היו אלו הקדמה לפני גילויים חדשים ושפע חדש שהרבי השפיע עלינו. ואכן דבריו הוכחו כצודקים, כי תמיד לאחר השיחות המאויימות היו גם גילויים והתחדשויות באין ערוך.

ר' יואל הסביר בטוב טעם כי כאשר משתמשים במדת הגבורה הרי זה לצורך תגבורת החיות וחיזוק החסדים כפי שמבואר בדא"ח. ואכן הוא צדק פעם אחר פעם. כי לאחר השיחות שהיה קשה לשומעם הגיעו שיחות מאוד מיוחדות ויחודיות.

דוגמא לכך מצינו בתורתנו הק' כי לאחר דברים קשים שהשמיע הקב"ה בחטא העגל על עם ישראל, דוקא אז זכה משה רבינו לשמוע את סוד י"ג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם וצדיקים דומים לבוראם.