דין הרוצח בשגגה

בפרשת השבוע (פרק לה) מצווה התורה להעניש רוצח בשגגה בהגלייתו לעיר מקלט, כדברי התורה: "רוצח מכה נפש בשגגה .. נס .. למקלט מגואל .. הדם .. בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו".

פרשני המקרא תמהים מדוע מגיע לו עונש (גלות לעיר מקלט), הרי למרות שגרם למאורע מצער ביותר - הרג אדם וכאב נורא ואיום לקרובי הנרצח - הלא זה בוצע בטעות וללא כוונת זדון, ולפי כללי התורה והאנושות אין מענישים אדם שאין לו כוונה רעה להזיק?

סיבת העונש

בפשטות ישיבתו בעיר מקלט אינה עונש, אלא הגנה על חייו: קרוב הנרצח, "גואל-הדם", עלול ברוב כעסו ורוגזו לנקום את דם הנרצח ולהורגו, לכן פרסה התורה חסותה עליו והעניקה לו "מטריית הגנה" בעיר מקלט.

אך תירוץ זה אינו מספיק:

כי: א) מדוע כל רוצח בשגגה הולך לעיר מקלט, גם כשאין לנרצח קרובי משפחה המסכנים את חייו? ב) מדוע התורה מקשרת את שהייתו בעיר המקלט למשך חיי הכהן גדול, "והיה שם עד מות הכהן הגדול" (ולא עד מות גואל הדם), מה הקשר בין מות הכהן להשקטת הכעס על הרוצח?

מדוע גם אם הכהן גדול נפטר סמוך לרצח, כשהקרובים עדיין עצבניים וכעוסים - הרוצח משתחרר למרות שהם תאבי נקם, וכן במקרה שהכהן מאריך ימים וכעס המשפחה שוכח וחולף ברבות השנים, חובה עליו להישאר בעיר מקלט עד מות הכהן גדול?

הגורם לחטא בשגגה

לפי הקבלה והחסידות גם מעשה המתרחש בטעות ושגגה, נובע ממהות אישיות האדם, כי אין התרחשות סתמית ומקרית - כל פעולה שהאדם עושה נובעת והינה תוצאה-ישירה ממהותו ואופיו הפנימי:

מעשה נורא של הריגה בשוגג, מצביע על מהותו הפנימית של הרוצח, שהיא מחוברת ונמשכת לכוחות ההרס והרע!

בחסידות מוסבר: המניע לכל חטא הוא כוחות הטומאה הרעים המושכים וגוררים לעשות דברים רעים, ההבדל בין חטא בשוגג לחטא במזיד הוא בהשתלטות של הרע על האדם: מי שכוחות הרע שולטים גם בשכלו ומדותיו - חוטא במודע ובהסכמה שכלית, כלומר במזיד; ומי שכוחות הטומאה לא הצליחו להאחז בשכלו ולבו, אלא רק בכוחות המעשה שלו - חוטא רק במעשה ולא בהסכמה מדעתו, כלומר בשגגה.

אמור מעתה: צדיק אמיתי, המנותק לחלוטין מהרע והטומאה, אינו מבצע שום חטא ואפילו בשגגה, רק אדם הנותן "אשרת כניסה" לטומאה - חוטא ולוּ בשגגה.

אם-כן, דבר גדול למדנו: אי-אפשר לתרץ את מעשינו הרעים בטענה שהם נעשו "בטעות ובלי כוונה"! יש סיבה גם למעשים רעים שנעשו בטעות והוא מהרע הסמוי שבקרבנו!

נקמת דם מותרת לעיתים

התורה התירה ל"גואל הדם" להרוג את הרוצח אם הוא יוצא מעיר המקלט ולנקום את דם הנרצח.

בתורת החסידות מוסבר שהריגת הרוצח אינה נובעת רק ממניע נקמתי, אלא גם מהמצב האישי של הרוצח:

עונשי התורה אינם נקמה, הם תוצאה ישירה מעשיית החטאים: במעשה הרע של החטא פוגמים בנפש והעונש לחוטא הוא ביטוי לפגם הקיים בנפש. בהתאם לחומרת הפגם שנוצר בנפש - כך היא חומרת העונש המוטלת עליו.

רוצח, המאבד חיים מהעולם, פוגע ומסלק מעצמו את כל כוחות נשמתו, עד כדי כך שהרוצח מוגדר מבחינה הלכתית "מת", כי אין לו כוחות נשמה, כדברי התורה "אין לו דם"! מסביר רש"י "אין לו דם - הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם"! לכן הריגת הרוצח אינה נחשבת רצח, כי כל כוחות נפשו נעלמו והסתלקו ממנו כתוצאה מחטאו, כי למרות שהוא נראה אדם חי, בעצם הוא מת ולא חי!

"עיר מקלט" בקבלה

אבל כשהרוצח נמצא ב"עיר מקלט" אסור להורגו, מדוע? כי מתוך קדושתה של העיר שואב הוא חיים חדשים, והוא נעשה אדם חי ש"יש לו דם" ואסור להורגו. כלומר מעשה הרצח אכן סילק ממנו את נשמת-החיים, אבל בעיר מקלט יש לו נשמה ומקור חיים אחר.

הדבר דומה לאדם שאינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו בריאותיו והוא זקוק לא-עלינו למכונת הנשמה שתזרים לו חמצן בהנשמה מלאכותית, עד שתחזור אליו היכולת לנשום בכוחות עצמו בכוח ריאותיו;

כך גם הרוצח שבמעשהו הנורא סילק מעצמו את נשמת חייו, אבל האוויר הקדוש שבעיר המקלט, ממשיך לגופו כוח נשמתי להמשיך לחיות!

כי, ערי המקלט הן "ערי הלווים", שהם בעלי מעלות עליונות בקדושה, צדיקים גדולים וכו' והם מזככים את אוויר מושבותיהם ומגרשים ממנו את כוחות הרע (קליפות וחיצונים) ומשרים בו אוויר טוב וקדוש, לכן במקום זה מתקנת ומזדככת נשמת הרוצח שנפגמה ומוזרמת אליה כוח קיום ונשמת-חיים חדשים.

כה כתוב בספרי חסידות: לתקן את הפגם צריך החוטא לישב ימים רבים בעיר מקלטו אצל הכהן גדול, היינו "צדיק הדור" העובד ה', וכך יתברר ויבוא לתשובה גדולה.

[בסגנון דומה כותב ב"מאור ושמש": יצרו הרע של הרוצח התחזק והתעצם כתוצאה מהטומאה שדבקה בו במעשה הרצח, לכן עליו להיצמד ללווים, עובדי ה', בעיר מקלטו, שישמרו ויגנו עליו מיצר-הרע ויעזרו לו לתקן נשמתו. יציאתו מהעיר מוכיחה שאינו חפץ בתשובה ותיקון נשמה, אלא רק בהגנה פיזית מגואל הדם. לכן אם יצא מהעיר וגואל הדם יהרגו - פטור].

ששה ערי מקלט

עתה נבין מדוע ציוותה התורה לבנות ששה ערי מקלט [ואין ערי מקלט קולטות את הרוצחים עד שיהיו ששה ערי מקלט].

שש מדות בנפש וחטאי וקלקולי האדם נובעים מפגם הקיים (לפחות) באחד מהששה:

1) יש רצח הנובע מפגם במידת החסד והאהבה. 2) ויש הנובע מפגם במידת הפחד והיראה. 3) מפגם ברחמים. 4) מפגם במדת הנצחון. 5) מפגם במידה ההודאה ותמימות. 6) מפגם המידת ה"יסוד" וההשפעה לזולת.

ששת הערים הם כנגד ששת המידות, בכל עיר מערי המקלט מתקנים את אחד משש המידות, ובהשגחה פרטית משמים מזדמן כל רוצח ורוצח לעיר מקלט בה מתוקן במיוחד המידה המקוקלת אצלו, ושהיא גרמה למעשהו הנורא.

על בעל-התשובה להתבונן בשורש נשמתו ומדותיו ולגלות באיזה מידה פגם וקלקל, ועליו לעמול ולתקנה.

"עד מות הכהן הגדול"

הרוצח משתחרר מעיר מקלט אחר מות הכהן הגדול [לכן, הרוצחים יחלוּ והתפללו למות הכהן הגדול. אמותיהם של כהנים-גדולים סיפקו מזון ובגדים ליושבי ערי המקלט, שלא יתפללו למות בניהם].

סיבת הדבר, מסביר רש"י, כי לא מתאים שאדם שהרג וקיצר חיים בעולם, יסתובב חופשי בחיי הכהן-גדול המרבה חיים וחסד בעולם.

סיבת נוספת, נעוצה בהשקפה התורנית שראשי העם ומנהיגיו אשמים בחטאי העם גם בפשעים החמורים ביותר, ואפילו שכהן-גדול הוא איש חסד והרוצח הוא ההפך הגמור ממנו - איש הגבורה - אשמת חטאו נעוצה במידת-מה גם בו:

הכהן הגדול, מנהיג העם ומדריכו, חייב לחנך ולהדריך את העם לתורה ומצוות, ו"להתפלל שלא תארע תקלה כזו לישראל" [במיוחד כהן שמדתו "שלום", צריך להתפלל שישרור שלום בדורו]. וכשם שריקבון קטן בשורש העץ פוגם ומקלקל בעץ כולו, כך חסרון קטן וקל במדות הכהן גדול (=בשורש) מביא קלקול גדול, עד לרצח (=בענפי העץ) של אדם מהעם!

לכן תיקון חטאים נוראיים אלו, מתקיים במות הכהן הגדול עצמו:

חז"ל אומרים ש"מיתתן של צדיקים מכפרת", על עוון הדור כולו וגם על עוון הרוצח בשגגה, אדרבה היות שהכהן גדול "גרם" לרצח בכך שלא נזהר להתפלל שלא תארע תקלה כזו לישראל - לכן מותו מכפר במיוחד על חטא זה.

סיבות נוספות לישיבתו עד מות הכהן הגדול:

1) לא יתכן שהכהן גדול עצמו לא יחטא בשגגה במרוצת כל ימי חייו, ובעשותו תיקון ותשובה לחטאו, הוא מעלה את התיקונים והתשובות של כל בני הדור, ואז יהיה תיקון גם לתשובת הרוצח [אדרבה סיבת חטא הכהן כדי להעלות את תשובת בני דורו]. לכן ממתינים עד מותו, שאז וודאי שכבר עשה תיקון ותשובה וממילא גם תוקן חטאו של הרוצח - וכשיתוקן חטא הרוצח, מגיע עת שחרורו.

2) הצער הכבד על מות ראש הדור - משכיח את צער פטירת היקירים מבני המשפחה, כדרך הטבע שמוות חדש משכח צער ישן, צער גדול משכח צער קטן, וצרת רבים חצי נחמה.

3) אם הרוצח יצא מעיר מקלטו ירננו על הכהן גדול לאמר: "הנה רוצח המטייל חופשי כאחד האדם ואין הכהן נוקם בו על חטאיו" [אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו, ממה שלא נעשה בימיו].

*

"עד מות הכהן הגדול"

מהקשר בין הרוצח לכהן הגדול למד כל אדם לחיי היום יום שלו:

ה"הורג את זמנו" בביזבוז להבל ולריק, ואפילו אם כשמבזבז בשגגה, שאין כוונתו להרע ולקלקל, אלא שבכורח המציאות, החובות המוטלות עליו בעולמינו - לפרנסתו ופרנסת בני ביתו - הינו עוסק בעניני העולם ולא מנצל את כל עשרים וארבע שעות היום לתורה ומצוות.

התיקון הוא על ידי הכהן הגדול - הרגעים בהם הוא עוסק בקדושה אלוקית, הם המכפרים על ביזבוז זמנו ומעלים ומתקנים הכל לקדושה.

מקורות: פרשני המקרא ומדרשי חז"ל לבמדבר, פרק לה. לקוטי שיחות חלק לג, עמוד .. .

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]

גוט שבת!