מענדי קורטס, עיתון כפר חב"ד

שלוש פיסות נייר מהוהות מונחות על השולחן. על כל אחת מהן הקדשה אחרת שקיבל מתלמיד שלמד אצלו במרוצת השנים. אחת מתנש"א, אחת מתשע"ג - המעוטרת אף בציור מקורי של הרבי מעשי ידי התלמיד המקדיש, ואחת טרייה, מהשנה האחרונה, תשפ"א. הרב ישראל משה דירנפלד מביט עליהן, ומתמוגג. אלו הדברים היקרים לו ביותר, תמצית חייו בעשרות השנים האחרונות.

במשך דקות ארוכות הוא שותק, מכונס בעצמו, מתבונן. עיניו מצועפות, מחשבותיו נודדות. "אומרים אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה", הוא מפטיר לבסוף, מתרומם מכיסאו. "בשבוע שעבר, בישיבה בלוד, ארגנו בעבורי מסיבה עם כל אנשי הצוות. ישבו שם כולם ושיתפו בזיכרונות. בסוף נשאתי דברים גם אני וציטטתי בין היתר את מאמר חז"ל הזה ממסכת ברכות. אמרתי שאין לי מה להגיד, כי אני לא רוצה 'להיפטר' מחבריי, אני לא רוצה לעזוב את הישיבה. מי יודע, אולי אחזור, אני לא מפסיק לחשוב על זה".

זמן לא רב קודם לכן, בתום שיחה נלהבת, כדרכו, בת שלוש שעות, נכנס הרב דירנפלד לחדרו הפרטי, בידיו סולם, ושלף מהארון כמה מהמזכרות שקיבל מתלמידיו. אחת המזכרות היא תמונה שלו מלפני שלושים שנה, בפינת הזאל המשושה של לוד, שעון על סטנדר, אוחז בזקנו ושקוע בדף גמרא ולצידו תלמידיו. אחד מהתלמידים הנראים בתמונה משמש כיום מו"צ ורב שכונה חב"דית מרכזית בחוץ לארץ.

"אתה רואה", הוא מצביע על התמונה, הממוסגרת במסגרת זהב מהודרת, "מעולם לא ישבתי בשיעורים, הקפדתי על כך. הייתי מתהלך בכיתה, מתקרב לתלמידים. בשמחת תורה עושים שבע הקפות; אצלנו בישיבה, כשלומדים גמרא, כל יום היה שמחת תורה. ואני לא הייתי מסוגל לשבת. כשהייתה שאלה בגמרא הצגתי אותה לתלמידים בכל עצמותיי, ואז, אחרי הסברא והשקלא וטריא, כשהגיע התירוץ שיישב את הקושיה, הייתי מנתר ממקומי במאה ושמונים מעלות ומציג אותה. ככה חיברתי את התלמידים לנאמר".

•

ארבעים וארבע שנים כיהן הרב דירנפלד, מחשובי חסידי מחנובקא־בעלזא בבני ברק, כמגיד שיעור בנגלה לתלמידי שיעור אל"ף בישיבה הקטנה המרכזית בלוד. כאלף תלמידים התקבלו אצלו ישירות ברגעיהם הראשונים ב'תומכי תמימים'. עשרות רבות מתלמידיו, ואולי אפילו מאות מהם, חזרו אליו אחרי עשרות שנים, כשהם מלווים בבנם הצעיר, ששובץ אף הוא ללמוד בכיתתו של אותו 'הרב דירנפלד'. הוא אהב את התלמידים והתלמידים אהבו אותו. בישיבה הוא היה סמל, דמות 'אחרת', חריגה בנוף, שמיזגה פשטות למדנית ובהירות, עם חריפות מחשבתית והתלהבות יוקדת. לא רק הלבוש החיצוני, החסידי, ייחד אותו על פני האחרים. גם הצורה שבה מסר את השיעורים. החיות שבו, האמת שבו, ואולי מעל לכל - המסירות שלו, הן שהפכו אותו למה שהיה בישיבה.

שער הכתבה, השבוע בכפר חב"ד

בשנה האחרונה, והוא בעשור השמיני לחייו, בעקבות הרעה במצב בריאותו, חדל הרב דירנפלד למסור שיעורים בישיבה. סדר היום שלו השתנה במאה ושמונים מעלות. "לא משעמם לי", הוא מרגיע בחיוך, ומצביע על ספריית הספרים הגדולה שמאחוריי. "יש לי פה הרבה מה ללמוד. עם זאת, אני עדיין צריך לעכל את השינוי, אני לא מפסיק לחשוב על הישיבה, לא מצליח להסיח דעת ממנה. אהבתי את התלמידים אהבת נפש, הרגשתי קשור אליהם, קשור לשיעורים, וחשתי שהתלמידים קשורים אליי בחזרה.

"לא מזמן, לפני כמה שבועות, התקשר אליי אברך מקראון הייטס, לא אציין את שמו", הוא משתף. "אותו אברך סיפר לי שאצלו בבית, במגירה מיוחדת, שמורות כל המחברות שבהן הסיכומים שכתב מהשיעורים שלי. האברך הוסיף שבנו הבכור חגג בר מצווה לא מזמן, ובשנה הקרובה עתיד להיכנס ללמוד בישיבה בלוד. 'במשך שנים ציפיתי', אמר לי האברך, 'שהבן שלי ייכנס ללמוד אצלך כמו שאני למדתי. אך שמעתי שאתה כבר לא מוסר שיעורים, ואני מבקש ומפציר אם אפשר שבכל זאת שנה אחת תמשיך'. היה קשה לי להשיב את פניו ריקם. אבל יחד עם זאת שמחתי. שמחתי שיש לי תלמידים כאלה, שהרצון שלהם הוא שגם בנם ילמד אצלי".

•

אשכילה בדרך תמים / רגעים בישיבה המרכזית

רחוב הרב ריינס 14 בבני ברק. שעת בוקר מאוחרת של יום ראשון השבוע. הרב דירנפלד אוחז בידיו מחברת ספירלה איי 4 חדשה. על לפחות עשרה עמודים ממנה שרבט ביממות האחרונות ראשי פרקים, נקודות מזיכרונות שלו מ'תומכי תמימים' בלוד. כעת הוא מביט בה חפוזות אחת לכמה דקות ומסדר את מילותיו. זו הייתה בקשתו היחידה בטרם נעתר לשתף את קוראי 'כפר חב"ד' בתחושותיו ובזיכרונותיו. להתארגן מראש, לתכנן את הדברים. הוא לא איש 'ספונטני', הוא חייב יסודיות, תכנון מדויק. הכל מדוד אצלו.

בישיבה בלוד מקובל כי בסוף הלימודים בישיבה, בחודש אב של שיעור ג', מקבל כל תלמיד ספר חת"ת כמזכרת. התלמידים נוהגים להגיש את החת"ת לאנשי הצוות, הר"מים המשגיחים והמשפיעים שאצלם למדו, ולקבל מהם הקדשה, מילות סיכום אישיות, על העמודים הריקים שבתחילת הספר. רוב הר"מים כותבים את ההקדשה בזאל, בתוך זמן קצר, אבל אצל הרב דירנפלד ידעו הכל כי אין זה עובד כך. הוא מבקש לקחת את ספרי החת"ת אליו הביתה, לשבת לילה על כתיבת ההקדשות ולדייק את המילים, ולהחזיר אותם  רק למחרת. גם במהלך הראיון, כשאני מציג שאלות שלא התכונן אליהן באופן מעמיק מראש, הוא מבקש להרהר בדברים, להשיב מאוחר יותר טלפונית.

מידת הרצינות היא מרכיב בולט באישיותו. רצינות בלימוד, רצינות בהכנת שיעורים, רצינות בהשפעה על תלמידים. יש לו לרב ישראל משה דירנפלד שליט"א משנה חינוכית מסודרת, בנויה לתלפיות, קומה אחר קומה. "במהלך השנים", הוא מספר, "ביקשו ממני כמה פעמים שאעבור שיעור, ואתחיל ללמד תלמידים מבוגרים יותר, אולם סירבתי. אני רציתי תמיד שיעור אל"ף. האמת היא ששיעור א' הוא היסוד של הבניין של תומכי תמימים וישיבה בכלל, בו מלמדים את האל"ף בי"ת בלימוד, וממנו התלמיד מתפתח ויודע איך ללמוד נכון ולהבין טוב גמרא רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. הכל מתחיל בשנה הזו, ולי הייתה גישה מיוחדת לתלמידים בשיעור אל"ף.

"היו לי כמה נושאים קבועים שהייתי מדבר אליהם ביום הראשון של ראש חודש אלול עם התלמידים החדשים בישיבה שהתאספו בכיתה. הייתי אומר להם שכעת הם הגיעו ל'תחנת דלק'. שהישיבה היא תחנת דלק שבה הם שואבים כוחות לטיסה בהמשך החיים. הייתי אומר להם: תתארו לכם מטוס שצריך להגיע לניו יורק. כדי שהוא לא ייפול לים באמצע הדרך, הוא חייב להיות טעון בכמות מספקת ואיכותית של דלק שתצליח לשאת אותו עד הקצה הנגדי של האוקיינוס האטלנטי, מרחק עצום, בבטחה.

בשיחה עם 'כפר חב"ד'. צילום: יהודה פרקוביץ

"כך זה גם בחיים שלנו. כדי שנצליח להגיע ליעד אחרי מאה ועשרים בשלום ובלי נפילות, יש להיטען בדלק - דלק איכותי בכמות בדלתי נדלית שתספיק להביא אותנו עד הנחיתה בשלום. ואת הדלק הזה מטעינים בישיבה, בין הכתלים של תומכי תמימים. אם מישהו 'נופל' במהלך השנים - ויש כאלה שזה קורה להם מיד אחרי החתונה, ויש שבשלבים מאחרים או מוקדמים יותר, כל אחד ועניינו - זה בגלל שבישיבה הוא לא נטען בכמות דלק מספקת. השנים הללו הן שנים מכריעות לכל המשך החיים. והמסר הנוקב הזה הזה היה חודר בתלמידים.  

"נוסף על כך, באופן קבוע בתחילת שנה הייתי מודיע לתלמידים, שאני מבקש מהם שלא יהיו רחמניים אליי. הייתי אומר להם במפורש, 'אם יש לכם שאלה, תשאלו, שוב ושוב ושוב, עד שתדעו'. בצחוק הייתי נוקב את המספר חמישים, ואומר שעד חמישים פעם את אותה שאלה הם יכולים לשאול, אחרי הפעם החמישים אני כנראה אתרגז. אבל עד שישאלו חמישים פעם, שירגישו חופשיים לשאול עד שיבינו. זו נקודה שהייתי מדגיש להם. עוד הייתי מדגיש שאני מחייב להביא מחברות לכיתה ולסכם את הנאמר. להיכנס בלי מחברת, הייתי אומר, זה כמו להיכנס בלי חולצה. זכיתי וברוך השם הדברים שלי התקבלו על אוזני התלמידים וזכיתי לראות ברכה בעמלי".

•

השנים הרבות שעשה ב'תומכי תמימים', יום אחרי יום, עם התלמידים, חדרו ברב דירנפלד. "אני זוכר", הוא מספר, "שכשנכנסתי לתפקידי בישיבה בלוד, אחד הדברים שלקח לי זמן להתרגל אליהם הוא שבחורים יושבים ב'זאל' בלי כובע וחליפה, ובימי הקיץ אף בחולצות בעלות שרוולים קצרים. הייתי רגיל, מהמקום שממנו באתי, שבבית המדרש יושבים בכל 'הלבושים', שמונה בגדים, אבל התרגלתי. בתוך שנה כבר אפשר לומר שהייתי 'בפנים'. היו עוד כמה מושגים שהייתי צריך ללמוד, כמו 'תמים', ו'זאל', אבל זה היה החלק הפשוט.

"אגב, מיד עם כניסתי ללוד אמרתי לחברים שלי, שהתעניינו איך ייתכן שאני מלמד בחב"ד, שיש להם טעות. אתם חושבים - אמרתי להם - שחב"ד הם מודרנים, שונים, אבל אתם לא מכירים אותם באמת. תכנסו יום אחד לזאל בלוד וכל המבט שלכם ישתנה. אני יכול לומר לך שבמשך השנים יצא לי לדבר על כך עם לא מעט אברכים פה בבני ברק, ובכלל. לא תמיד הם האמינו לי.

"היה פעם איש חינוך, ליטאי, תלמיד חכם גדול, בוגר פונביז', שכיוון תלמידים בסיום שנות לימודם לישיבה המתאימה להם. הייתה שנה אחת שבמסגרת הסיורים שלו בישיבות הוא הגיע ללוד. אני מדבר על שנות המ"מים כנראה. ראש הישיבה, הרב סגל, הפנה אותו לכיתה שלי. למדנו אז מסכת פסחים והסברתי בכיתה את התוספות הראשון. אני זוכר שאחרי השיעור, אותו ליטאי, שמו היה הרב שקלאר, ניגש אליי ואמר לי, 'טעיתי'. הוא שאל: 'זה חב"ד?' ואז אמר: אני יכול להגיד לך שאני עובר בישיבות רבות, ומה שקורה כאן לא מבייש שום ישיבה אחרת'. הוא יצא לגמרי מהכלים. בשנים מאוחרות יותר הוא פגש אותי - הוא היה גר ממש כאן ברחוב הזה - ושוב ושוב אמר לי: לחב"ד אין מה להתבייש ב'לומדעס' שלה. הוא נהג לשאול: עדיין לומדים שם בלוד באותה רמה גבוהה? הישיבה קידשה את שם חב"ד בעיניו".

מתבונן במזכרות שקיבל מתלמידיו

סיפור דומה, אירע לרב דירנפלד עם הרב אלישיב ע"ה. הוא מסרב להרחיב על כך מיוזמתו ("לא יודע אם כדאי שתכתוב את זה", הוא מסתפק בהתחלה. לבסוף נעתר), אולם מאשר את הפרטים שאני מציג לפניו. זה היה לפני עשרות שנים, כאשר הרב ישראל גרוסמן ע"ה, מראשי ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, לקח את נכדו, שלמד בכיתתו של הרב דירנפלד בלוד, למבחן אצל הרב אלישיב. "לאותו גרוסמן, הנכד, היה ראש טוב מאוד", משחזר הרב דירנפלד. "הסיפור שאתה מזכיר אירע בחורף, בשנה שבישיבה עסקו במסכת בבא קמא, ולמדנו את הפרקים ארבע אבות וכיצד הרגל".

הרב אלישיב בחן את הבחור החב"די הצעיר דף אחר דף. כשסיים שאל בהתפעלות: "וואו לערנט דער בחור?" - איפה לומד הבחור הזה? השיבו לו: בתומכי תמימים בלוד. "און ווער איז דער מגיד שיעור?" - ומיהו המגיד שיעור, רצה לדעת בהסתקרנות. "למחרת אותו מפגש", מספר הרב דירנפלד, "שמעתי את הפרטים מפי ראש הישיבה בלוד".

•

אחת הדמויות מלוד שנחרטו במוחו ולבו של הרב דירנפלד גם בחלוף שנים רבות, היא זו של הרב החסיד הר"ר מרדכי אליהו (ר' מוניע) שניאור ע"ה. הרב שניאור, שבימי נערותו קודם שהתקרב לחסידות לימד בישיבה מחתרתית ברוסיה ובאוזבקיסטן, היה מגיד שיעור בישיבה בלוד במשך עשרות שנים. גם כשלעת זקנתו חדל מלמסור שיעורים התייצב בכל יום בזאל ושוחח עם התלמידים בלימוד. "עם ר' מוניע הייתי מקיים שיחות ארוכות", מספר הרב דירנפלד. "הוא היה חסיד מסוג אחר, כמעט לא אכל או ישן, אמרו שהיה ישן רק שלוש שעות בלילה.

"בבית שלי ידעו שיש מושג שנקרא 'ר' מוניע'. לא ראיתי שני לו ביראת שמים, בביטול לרבי, במידת חסידות. הוא היה משכמו ומעלה. כאשר שמע איזה 'ווארט' חזק זה היה מחייה אותו, מצהיב את פניו. קיבלתי ממנו הרבה, גם בלימוד וגם בהנהגות".

• הראיון המלא, הכולל זיכרונות אישיים מרתקים מהרבי, מתווה למסירת שיעורים בנגלה ועוד שורה של תובנות שלקח מתלמידיו, מתפרסם השבוע במגזין עיתון כפר חב"ד