את הסיפור הבא מספר ר' ישראל בסר, עיתונאי ועורך מגזין עיתון "משפחה" באנגלית. הוא שמע אותו מבעל המעשה בעצמו, שביקש להישאר בעילום שם.

חסיד חב"ד נסע להרי הקטסקיל בניו יורק לשבת. היה זה ביום שישי, והוא יצא מביתו בקראון הייטס בשעה יחסית מאוחרת מכפי שתכנן בתחילה. הוא מצא קיצורי דרך והצליח לתכנן מסלול שיביא אותו אל מחוז חפצו עד כניסת השבת.

אלא שאז, הפתעה. תאונה שארעה כשהיה באמצע הדרך הפכה בעבורו את המסלול לבלתי אפשרי. הוא הבין שלא תהיה לו כל דרך להגיע להרים בשבת. בשל כך הפנה את רכבו לכיוון קריית יואל הסמוכה, שבמונרו, מתוך מטרה לעשות בה את השבת. הוא חייג לאשתו ולילדיו וסיפר להם את החדשות המאכזבות.

•

השמש שקעה. הוא אספן את חפציו ברכבו ויצא לבית הכנסת. בלי לבוש מתאים לשבת, בלי תכניות מה לעשות בשעות הקרובות. הוא התפלל קבלת שבת ומעריב ונותר בבית הכנסת בסיום התפילה.

אחד מחסידי סאטמר קשר איתו שיחה, התעניין למעשיו. כששמע שאין לו היכן להתארח הזמין אותו לביתו.

זו הייתה סעודת שבת מיוחדת. שרו הרבה, חזרו דברי תורה. בשלב כל שהוא החסיד האורח ביקש לומר כמה מילים.

"אני חייב לומר משהו מדהים", שיתף את בני המשפחה. כשהייתי בחור נהגתי לבוא לכאן למונרו כדי למסור בימי חמישי בערב שיעור תניא. הגתבשה סביבי קבוצה של לומדים קבועים, אולם באיזה שהוא שלב באו חסידי סאטמר ובעטו בי. אחד מהם אפילו הרים ספסל והכה אותי".

החסיד המשיך: "עכשיו לעומת זאת, הזמנת אותי כל כך באדיבות לבית שלך לשבת. והנה אנחנו שרים יחד ומדברים דברי חסידות. בעבר הרגשתי התנגשות בין סאטמר לליובאוויטש, עכשיו אני מרגיש שאנחנו אחים. איזו דרך ארוכה עברנו".

•

שקט השתרר סביב השולחן. המארח נעץ את עיניו בעיני אורחו החב"די וביקש ממנו לשחזר שוב את פרטי התקרית.

החסיד סיפר שוב, שהגיע לשכונה כדי ללמד תניא והתבקש לעזוב. כשסירב לעזוב, אדם אחד הרים ספסל ופגע בו.

דמעות ניקוו בעיניו של המארח. הוא החל לרעוד.

"אני זה שהרמתי את הספסל", קבע, ואז הוסיף: "בחמש עשרה השנים האחרונות, שלוש פעמים ביום, התפללתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי שיסלח לי שאעשה תשובה".

המארח פנה אל החסיד: "אתה סולח לי".

את התשובה (החיובית) של החסיד, מיותר לפרט.