מיומנו של שליח

ויהי אור

אהבה.

אהבה היתה שם. 

אהבה.

זו הפעם הראשונה שלי באלמא אטא אצל אביו של הרבי, הגאון המקובל ר' לוי יצחק שניאורסון. לא הזדמן לי לנסוע עד היום. אודה ואבוש, כי למרות ההתעוררות בקרב אנ"ש בשנים האחרונות לנסיעה לכ' אב לאלמא אטא, לא מצאתי לנכון לנסוע. תירוצים וסיבות שונות (מה קרה, פתאום אופנה חדשה ולכן תיסע? ואם זה כה חשוב מדוע לא נסעת עד היום?) לא נסעתי. וכ' אב, עבר לו תמיד כעוד יומא דפגרא. 

לא קלה היא הדרך לאלמא אטא בימי מגיפה אלו. אין טיסות ישירות, מה שאומר, כמעט עשרים וארבע שעות טלטול בטיסות ובשדות תעופה. וכך, מצאתי את עצמי ביום חמישי, כ' אב, עם עוד מאות שלוחים ואנ"ש מכל רחבי תבל בפתח בית הקברות באלמא אטא. 

השמש זרחה ומזג האויר היה נאה. צעדנו בשבילי בית הקברות המקומי, וכל פסיעה ופסיעה גרמה לצביטה בלב לצד גאות רגשות רבים. בזכרונותיה מספרת הרבנית חנה ע"ה על הגלות, על הייסורים, ועל דמותו ההירואית של ר' לויק. על הגלות, המחלה והקבורה. וכאן, בינות לקברים העזובים, לפתע אתה קולט ומפנים לראשונה במה מדובר. קזחסטן היא מדינה נידחת, מוזנחת ועלובה. מדינה קשה ואנשים קשים. בית הקברות, גם הוא ישן ועלוב. בקצהו, אחרי הליכה בין קברים נכרים רבים, טמון אביו של הרבי. 

זה כאב, כאב מאוד. זכות זכינו להיות חסידי הרבי. זכות כפולה ומכופלת זכינו להימנות על צבא השלוחים, פועלים בכל העולם כולו, ודוקא אביו של הרבי, קבור אי שם במקום נידח, ולא כפי הכבוד הראוי לו. במבנה קטן ופשוט, בפאתי בית קברות, לצד נכרים קזחיים. לא קל היה לראות זאת בעיניים מוחשיות. גלות בתוך גלות.   

והיה גם בלבול מסוים שלא שתי ליבי אליו עד עתה. אנחנו רגילים, לצערנו, לאוהל הק' של הרבי. אך איך נוהגים באוהל של ר' לויק? אומרים מענה לשון? חולצים נעליים? כותבים פ"ן? ואם כן, מהו הנוסח? נותרתי בשאלה.  

הלב כאב, מאוד, אבל לצידו פרצו גם געגועים ואהבה רבה. מאות חסידים שהגיעו מרחבי העולם, גמעו שעות טיסה רבות ומרחקים עצומים אך לשעות ספורות לכבוד אביו של הרבי. אנשי עסקים עתירי ממון ורחבי לב פיזרו והשקיעו מאונם ומהונם לכבוד בעל ההילולא. הם דאגו לטיסות מוזלות, לאש"ל מכובד ומפואר, לאוהלי תפילה וכיבוד בבית הקברות. חרף התנאים הקשים של המדינה, הם עשו הכל כדי להשרות פאר והדר. ואם לא זו אהבת חסידים לרבם, אימרו לי ידידיי, מה היא אהבה? 

בין ההמונים פסעתי לתוך האוהל, ועמדתי ממש בפתחו בעת קריאת הפ"נ הכללי שנחתם ברטט על ידי הבאים. צמרמורת אחזתנו ודמעות נגרו מעיני רבים כשהרב משה קוטלארסקי קרא את הפ"נ הכללי כשגרונו נשנק שוב ושוב כשהעתיר בקשה להצלחה ובריאות נכונה עבור חותמי הפ"נ. התרגשות מיוחדת עברה בקהל כשהרב בערל לאזאר כיבד בקריאת פרקי תהילים את השליח לקזחסטן, הרב ישעיהו כהן, באהבת ישראל ואחדות נפלאה לכבוד בעל ההילולא ולכבוד בנו כ"ק אדמו"ר זי"ע. ואם זוהי אינה אהבת חסידים, אימרו לי מה היא אהבת חסידים? 

הקראת הפ"נ בציון ר' לוי'ק ביום ההילולא. וידאו:

היו שם שלוחים, רבנים, ראשי ישיבות אנשי עסקים ועוד חסידים רבים. והיו גם הידידים והתומכים היקרים, ר' אבי שאולזון ור' שמואל שטרן. השניים שתרמו סכומי עתק, סכומים הגדלים משנה לשנה, לכבודו של אבינו רוענו, ולכבודו של אביו בעל ההילולא, ושלא על מנת לקבל פרס. האין זו אהבה? 

וזאת היתה רק הפתיחה לארבעה ימים שלא מן העולם הזה. 

נשארתי שם עם ידידיי השלוחים לחבר העמים לארבעה ימי כינוס השלוחים. ארבעה ימים של דיבוק חברים, של אהבת ישראל, של פירגון הדדי, של עוצמה, של גאוות יחידה. ארבעה ימים של התוועדות מתחילה ועד גמירא.

ארבעה ימי נצחון ונחת לרבי, ולבעל ההילולא ר' לויק, שסבל בגלות במקום הזה ממש מהמשטר הקומיניסטי הנורא. והנה, כשמונים שנה אחר כך, הקומיניזם כבר אינו, אבל באים הנה ילדיו לערוך דוקא כאן את כינוס השלוחים כשהשוטרים המקומיים מאבטחים ושומרים שהכל יתנהל על הצד הטוב ביותר. ואם זה איננו נצחון, מהו נצחון?

נכון, היו גם סדנאות, היו שיעורים, היה אש"ל מפואר שנתרם ביד רחבה על ידי ר' אבי שאולזון והמשקה שזרם בשופי הודות לרב בנצי ליפסקר בעל הלב הרחב מפתחו של אולם. אבל הרוח העיקרית ששרתה על המקום היתה רוח מופלאה שכמותה לא חשתי זה זמן רב. לא היו גבירים ולא היתה פאקאזוחה, לא היו מעמדות ולא היו כיבודים. היתה פשוט התוועדות ארוכה ואהבת חסידים ללא מחיצות. אהבה שפרצה את כל הגבולות. 

מוצאי שבת. מלוה מלכה מרומם. לקראת סופו, הזמין המנחה, הרב יוסף וולף את ראשוני השלוחים בחבר העמים וביקש בסגנונו המיוחד, לא סיפורי הצלחה, כמקובל, אלא - באופן יוצא מן הכלל -  סיפורים על ימי הבראשית, ועל רגעים קשים במיוחד. זה לא היה קל, אבל אחרי שלושה ימי התוועדות ולחיים שזרם כמים, כבר לא נשאר דבר לא מקובל. בפתיחות נדירה הם שיתפו, ונגעו בלבבות הקהל. הרב שמואל קמינצקי סיפר בין השאר על הקג"ב שלא נתן להם מנוח ('אנחנו נלחמים בחסידים, כי חסידים לא מפחדים משום דבר' הם אמרו לו), הרב שלמה וילהלם ששיתף על ארוע בריאותי מורכב בליל שמחת תורה. הרב משה מוסקוביץ שבגופו הגן על בית הכנסת המקומי והרב מענדל פעווזנער באתגרים כלכליים שלא מגדר הרגיל. לב כולם יצא אל הרב פנחס וישצקי כשבגילוי לב ובעוצמה סיפר על רגעים קשים ומסר מהרבי שהגיע ברגעי ספק האם יש עתיד לשליחותו, ודמעות הציפו את עיני כולנו כשהרב בערל לאזאר שיתף בפעם הראשונה את הקהל ברגעים אישיים של מסירות נפש ובהחלטה הירואית עת עמדה משפחתו ברגעים בהם נחרצו גורלות של חיים.

והיתה גם הכרת תודה. שלוחים רבים קמו והודו לשלוחים אחרים על עמידה זה לצד זה ברגעים קשים. זו לא היתה חנופה ולא מן הדומות לה. היתה שם תודה כנה עצומה לשלוחים הראשיים ובעיקר לרבנים לאזאר וקמינצקי שתומכים כלכלית ומעודדים את השלוחים הצעירים יותר. לא היה אחד שלא זכר להודות לרבנים שלמה פלס ודוד מונדשיין על ידידותם האמיצה והתמסרותם לטובת השלוחים בחבר העמים ובעוד מקומות. נראה לי, שכולנו - השלוחים בעולם - יכולים ללמוד מכך רבות. הן על הנתינה והן על הכרת התודה.

כל חשובי השלוחים ששיתפו ותיארו את ימי הבראשית הקשים, כולם, התחילו את שליחותם במסירות נפש של ממש. כיום, שלושים שנה אחר כך, הם חולשים על אימפריות ותקציבים של מליוני דולרים, אבל אז, בהתחלה, תנאי החיים היו קשים מנשוא. אף גביר לא הבטיח להם שיום יבוא והעניות תהפוך לעשירות. שהשליחות במדינות חבר העמים תהפוך לסמל ודוגמה של רחבות, של לכתחילה אריבער, של תקציבי ענק ושל פאר והדר. הם לא עשו חשבונות, ובאמונה ורצון לגרום נח"ר לרבי, מסרו את נפשם. 

יום ראשון אחרי הצהריים, עוד מעט יוצאים לשדה התעופה. איש איש לחורו. קודם היציאה התאספו כל השלוחים באולם המרכזי לסיכום הכינוס, כשהאגדה ושמה הרב לאזאר מנצח על הארוע בעוצמה. הוא בקושי עצם עין בארבעת הימים האחרונים, וכעת הוא נואם בשיא המרץ ומכריז על הפרוייקט החדש 'כיצד נגיע לכל יהודי דובר רוסית'. עלות הפרוייקט, אם התעניינתם, רק חמישים מליון דולר ('חלקו הארי של הסכום כבר הובטח, את השאר עוד נשיג'). 'ואתם תלוקטו לאחד אחד' הוא מכריז בהתלהבות של בחור צעיר שאך יצא לשליחות. הוא עומד ובפירוט רב מסביר כיצד יגיעו לכל יהודי דובר רוסית בעולם. אלו לא היו ארבעה ימי מנוחה, אלא ארבעה ימי הכנה למבצע חדש שיכין את העולם לגאולה.

ארבעה ימים של שבת אחים, 

ארבעה ימים של אור. 

כך, באמצע החיים. 

חזרנו שוב לציון של ר' לוי יצחק שניאורסון גם ביום שישי וראשון. בתפילה, בגעגועים, ובאהבה רבה.

עוד נשוב. 

לשנה הבאה בירושלים.