בצלאל שיף

הגעתי לביתו של ר' מענדל פוטרפס עם בקשה. נתגלע סכסוך בין "שמי"ר" לאחד הארגונים, והסכסוך הזה לא מצא את פתרונו. כאשר סיפרתי את הכל לר' מענדל, לפתע הוא פתח בשיר של 'בנדיטים': "זוכר, זוכר, זוכר אני כיצד בילדותי אצל אמא, ולא פעם אחת ולא פעמיים אמרה היא לי: אל תלך לקצה ההוא ואל תתחבר לגנבים, שמא תישלח לסיביר, לעבודות פרך, ישימו עליך אזיקי רגליים"..."זוהי תשובתי".

אחר כך הוא שאל מה שלומו של ר' אברהם לויוב. לויוב נמצא בבית הרפואה "אסף הרופא".  עניתי: "לא שמעתי כל דבר טוב על מצבו. הוא איננו אוכל". "אתה עכשיו תיסע הביתה ללוד. אני אכין ארוחת בוקר, ואתה תביא אותה. תגיד שזה ממני". ר' מענדל הכין חביתה, שם אותה בין שתי פרוסות לחם, ועטף הכל בנייר כסף. בבית הרפואה ניגשתי למיטת החולה. שם כבר לא היה שייך עניין של ארוחת בוקר.

כשחזרתי ללוד, הלכתי לביתה של משפחת רובינסון. שם נמצאה קלרה, הבת של לויוב. נתתי לה את הכריך. "הו – אמרה היא, - זה הכריך מר' מענדל! הוא תמיד עוזר". נטלה ידיים וישבה לאכול את הכריך.

היתה מסורת בימי ששי אחרי הדלקת הנרות להתאסף בביתו של ר' מענדל. היו שם ר' שלמה מיידנצ'יק וגרשון בער שיף (כשהוא היה נשאר לשבת בישיבת הבוכרים). גם לי יצא להשתתף במסיבות אלו. דיברו  על כל דבר, סיפרו הרבה בדיחות, צחקו ושרו שירים. גם הפעם ר' מענדל פנה לבוריה: "נו, נזכרת בשיר מהבית בסמרקנד?"

ובכן אימי מלכה ידעה טוב ושרה שירים יהודיים וחסידיים. כיוון שאי אפשר היה לקנות בחנות מאכלים כשרים, אימא בילתה הרבה זמן במטבח. בזמן העבודה אימא שרה הרבה. גם היתה מגיעה אליה חיה פרנקל. הן שרו ביחד. הצטרפו אליהן אחותי דבורה האדע והכלה בתיה, אשתו של בוריה. כאשר בתיה היתה אצל הרבי בניו יורק, הרבנית הזמינה אותה אליה הביתה וביקשה מבתיה שתשיר שירים מסמרקנד.

נו, אנחנו הבנים גם כן שמענו את השירים האלה. לכבוד הבר-מצוה של בני דוד צבי, פרסמתי "תשורה" עם השירים האלה עם התווים.

בוריה פתח בשיר "שידוך". ר' מענדל אפילו בכה וסיפר:

"בליובאוויטש היה מקובל לשלוח שליחים כדי לגייס תלמידים חדשים. בזמן שלטון הסובייטים נהיה מצב שהיה מסוכן לשלוח חסידים בעלי משפחה, שאם היו נעצרים המשפחות נשארו בלי מפרנסים. הרבי הריי"ץ החליט לשלוח לשליחות את טובי התלמידים. אחד מהם היה ר' מענדל פוטרפס.

מימין: ר' מענדל פוטרפס, הרב מרדכי שמואל אשכנזי, ור' בורק'ה שיף בבר מצווה לבנו, יבדלח"ט שניאור שיף

וכך הגיע ר' מענדל לקרלביץ'. בעיירה הזאת גרו יותר משלש מאות משפחות יהודיות. היו שלשה בתי כנסת גדולים והמון שטיבעלאך. המצב בעיירה היה נורא. סגרו את בתי הכנסת ובאותם מבנים פתחו אולמי ספורט, מועדוני תרבות, בתי קולנוע וספריות. פתחו בתי ספר ששפת הלימוד היתה יידיש. וכל זה עשו יהודים בעצמם - ה"יבסקציה" של מפלגת הבולשביקים.

היהודים החזיקו מעמד ככל שיכלו. התפללו בבתים פרטיים. החוק ששלל זכויות האזרח מכלי קודש (שוחטים, מוהלים, מלמדים, גבאים ורבנים) הותיר אותם ללא פרנסה. ר' מענדל בא למשפחת רובינסון מכניסת האורחים, כיוון שכולם התאספו שם לתפילות. באותו בית הרבי הריי"ץ פתח מקווה סודי. בקרלביץ' גרו מספר משפחות חסידיות מפורסמות, ביניהן: קרסיק, מדלייה, וולפסון, דוברסקי, שפירא, קורף ורובינסון.

בשבת אחר התפילה היה פארברענגען. אחרי שכולם התפזרו, ר' מענדל נשכב מתחת לשולחן. כשהיה חצי רדום, שמע ר' מענדל את בני הזוג רובינסון מדברים ביניהם, כשהם יישובים על הספה: " נו. מה את חושבת, מתאים חתן כזה ללאייצ'קה שלנו שישן לאחר הפארברענגען מתחת לשולחן?" אשתו ענתה: "כן, מתאים."

כאשר הייתי בניו יורק אצל הרבי, אכלתי את ארוחות השבת בבית משפחת גדליה קורף. גדליה קורף עבד בארגון "עזרת אחים". "שמי"ר" ו"עזרת אחים" שיתפו פעולה במשך זמן רב בעבודה בתוך ברית המועצות. ליד השולחן פתחתי בשיר "שידוך". כולם הופתעו ושמחו. מסתבר שזה היה שיר מקרלביץ'. בערב הגיעו למלווה מלכה יהושע קורף, בנו פיניה (פנחס) ור' בערל רובינסון. כולם פתחו בשירת "שידוך", שזה שיר ארוך ומלא תוכן.

מאוחר יותר לקראת הבר מצוה של בני דוד צבי, הדפסתי "תשורה" שכללה כל השירים ששמעתי בבית, ואפילו עם התווים. כדי לברר פרטים טלפנתי למרדכי גרוזמן, והוא סיפר לי עוד סיפור הקשור ל"שידוך":                                            

 בזמן רדיפות ה"יבסקציה", סבו ברח למוסקווה. שם מצא עבודה ושכר חדר עם עוד כמה בחורים יהודיים כמוהו, אבל לא דתיים. התקרב חג הפסח. הוא מאד לא רצה לחגוג את החג בדירה כזאת. גרוזמן החליט שהוא יילך לשוק. יכול להיות שיפגוש  שם אישה יהודייה שקונה ירקות  לליל הסדר. ואכן אישה, עם מטפחת על ראשה, קונה ירקות לפסח: חזרת, עלי חסה, תפוחי אדמה, בצל, ועוד. קנתה את המצרכים ומיהרה הביתה. גרוזמן הלך אחריה. מצא זמן מתאים ואמר בקול רם, כאילו מדבר עם עצמו: "כסף יש לי, אבל אני גר בדירה שאין בה "סדר". מה עלי לעשות? אני רוצה לשבת ליד שולחן ליל הסדר". האישה שמעה אותו והתחילה ללכת מהר יותר. גרוזמן חזר על בקשתו בקול רם יותר. ואז, מבלי להפנות אליו ראש, האישה אמרה: "בוא אחרי". היא הביאה אותו אל ביתה, שבו נערכו במלוא המרץ הכנות לפסח. הבנות תלו וילונות מכובסים. וכך הבחור נהיה לבן הבית שם.

הגיע זמן ואב המשפחה הציע לבחור שידוך עם בתו. הבחורה והבחור התיישבו ליד השולחן. השיחה לא נמשכה הרבה זמן. הבחור שאל את הבחורה: "מוצא חן בעינייך איך אימא שלך מנהלת את הבית? את מסכימה לנהל בית באותה צורה?" הבחורה אמרה: "כן". השידוך נסגר.