הבוקר שלי התחיל עם הודעה בת מילה אחת ששמחה אותי מאוד: ׳עברתי!׳

שמחה אותי זו לא המילה הנכונה, ממש רווח לי. השמחה הייתה שאגה של ווואווו, ואז פרץ של צחוק משוחרר.

היה זה חבר שהתמודד עם תהליך של כיווץ וצמצום בעבודה שלו. הוא היה נתון בלחץ לא פשוט וביקש ממני ברכה.

הוא כבר מכיר אותי, הוא יודע מנסיון שזה אומר שהוא יילך למקווה ויכתוב מכתב לרבי וכשיסיים אשלח אותו באימייל ל׳אוהל חב״ד״ ושם יקרעו את המכתב על קברו של הרבי.

אז נפגשנו לאחרונה בשש בבוקר, הוא הלך למקווה ואז ישב לכתוב בשפה שנוחה לו. הוא תיאר את המצב, איך כל מה שיש לו נמצא בסכנה. הוא היה נתון בלחץ לא פשוט והוא ביקש ברכה שהכל יהיה בהצלחה ויעבור בשלום. וכל הלחץ הזה, כאמור, השתחרר הבוקר.

ואז כמו תמיד חשבתי, למה לא יכולנו לצחוק צחוק של שמחה גם ברגע של הקושי? האם זה בלתי אפשרי לצחוק ולשמוח גם כשיש רק תקווה ולא מעבר? האם האמונה שהכל לטובה לא חזקה מספיק?

אני מניח שכולם מכירים את הסיפור על רבי עקיבא וחבריו שראו שועל יוצא ממקום המקדש החרב בירושלים, הם בכו והוא צחק. הפער היה עוד גדול יותר, הם לא הבינו למה הוא צוחק והוא לא הבין למה הם בוכים. לבסוף הוא הסביר להם,שמבחינתו  כשהוא רואה את החורבן, הוא רואה כבר את הגאולה. איך? כי גם החורבן וגם הגאולה כתובים בדברי הנביאים, זה וגם זה באו כנבואה, והעובדה שנבואת החורבן התקיימה והנה השועל הזה היוצא מבית קודש הקודשים החרב, היא ההוכחה עד לאיזו רמה של הגשמה הגיעה הנבואה. העובדה הזאת היא שמבהירה ומחזקת שנבואת הגאולה גם היא תתקיים ותתגשם עד לרמה הכי מדוייקת. אז הוא רואה את השועל וצוחק, צוחק ממש.

כנראה שהסטנדרטים של רבי עקיבא די גבוהים, הנה אפילו חבריו לא היו איתו בתחילה, אבל, מרגע שהוא קיים אותם, הרי שהם אפשריים. חבריו אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. וכנראה שגם אנחנו, אתם ואני, יכולים, אם רק נאזור כוח, להסתכל למציאות בעיניים של רבי עקיבא. לראות את השועל ולצחוק.

שבת נחמו נקראת השבת על שם ההפטרה שפותחת בנחמה ׳נחמו נחמו עמי׳. נחמה, יש לזכור, באה בשעת ההתמודדות והקושי ולא כשהקושי נעלם, כי אז כבר לא צריך נחמה.

תצחקו על זה.

שבת שלום, הרב זלמן וישצקי.