ראשיתם של ימי הפצת החסידות קשים ומרים היו לחסידים. חרמות ורדיפות מצד קהילות המתנגדים גרמו להם להיות מושפלים ומנודים מלבוא בקהל, לצד הלשנות מרושעות ופגיעות מילוליות ופיזיות בהם ובילדיהם.

שעת הכושר

עם הזמן, נראה היה ששככה מעט המחלוקת. ולא שנעלמה השנאה או שמנהגי החסידים התקבלו בעין יפה אצל מתנגדיהם, אלא שלקראת שנת תקמ"ג ראה אדמו"ר הזקן כי לא מן הנמנע שהמתנגדים יסכימו לערוך ויכוח פומבי בין הצדדים, דבר שהיה מושלל בתכלית זמן-מה קודם לכן. החרם שהטילו על תלמידי המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ב, איבד מעט מתקפו, ונדמה היה כי הגיעה שעת הכושר לנהל דיון אמיתי על מנהגיהם של החסידים.

ששה עשר אברכים חסידי חב"ד נשלחו לערים שוונציאן וסמיליאן כדי להכין את הקרקע לקראת ויכוח. החסידים באו במסווה של 'מגידים' הבאים לדרוש בעיירות, ותוך שיחתם החלו לעורר את הקהל לרעיון עריכת הויכוח.

הרעיון הצליח כמשוער, ובני העיירות החלו משגרים בקשות לראשי הקהל בערים הגדולות ודורשים את קיומו של ויכוח פומבי. הרוחות החלו סוערות. בין מתנגדי וילנא ומתנגדי שקלוב פרץ ויכוח עז באשר לנכונות קיומו של הויכוח. מתנגדי וילנא תמכו בקיומו ואילו מתנגדי העיר שקלוב התנגדו לרעיון בתוקף. השאלה הובאה לפני הגר"א והוא פסק כי אין להכריח את החסידים להגיע לויכוח, אך באם ידרשו לקיימו הרי שעל פי דין התורה יש להענות לבקשתם.

ויכוח מינסק

דבר פסיקתו של הגר"א הגיע לאזניו של אדמו"ר הזקן והוא ביקש לשלוח ולהודיע כי בחודש אב של אותה השנה יגיע לעיר מינסק, ושם מסכים הוא לערוך ויכוח בו ישיב לטענות המתנגדים על תורת החסידות ומנהגי החסידים.

כמתוכנן, הגיע אדמו"ר הזקן למינסק בחודש אב של אותה השנה. את ביאתו הקדים הרבי במספר ימים על מנת לומר חסידות בפני החסידים שהתגוררו בעיר, מעמד שאליו התגנבו גם מספר לא מבוטל של אברכים שלא נימנו על אנשי שלומינו, וביקשו לעמוד על גדולת הרבי.

באשר לויכוח עצמו התעקש אדמו"ר הזקן לקיימו במקום גדול ורחב, שיוכל להכיל את הקהל הרב שישתתף בויכוח. בנוסף, הציע הרבי כי לאחר שיציג מספר שאלות למתנגדים ויתברר מי הם הגדולים שבחבורה, יהיו הם הנציגים מטעם המתנגדים שיציגו את הטענות כלפי החסידים בצורה מרוכזת, למען הסדר הטוב. לבסוף קיבלו המתנגדים את דרישות הרבי, ותאריך תחילת הויכוח נקבע ליום שלישי י"ד מנחם אב.

רשימת אדמו"ר הריי"ץ המתארת את המאורעות סביב הויכוח

הויכוח

עם כניסתו לבית הכנסת, בעודו נכנס פנימה אמר הרבי את הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". בשעה שאמר הרבי את המילה "ביראתך", אחזו פחד ויראה את הנוכחים. לאחר מכן המשיך הרבי אל מקומו המיועד, התיישב לצידו ואמר את מילות פרק קל"ד בתהילים ורק לאחר מכן התיישב על מקומו.

תחילה, על פי דרישת המתנגדים שיוכח כי הרבי הינו בקי בנגלה, עמדו גאוני המתנגדים בקושיות ושאלות על אדמו"ר הזקן. כמצופה, השיב להם הרבי על שאלותיהם אחת לאחת, במתק שפתיים ובשפה ברורה, באופן כזה שהותיר רושם הן על הגאונים הגדולים שנכחו במעמד והן על היהודים הפשוטים שרק בקושי ידעו ללמוד גמרא.

קושיות ללא תירוץ

כעת, הגיע תורו של הרבי להקשות על המתנגדים. בבהירות הציג הרבי מספר קושיות חזקות לפני גאוני המתנגדים. מהומה גדולה בבית המדרש. רבני וגדולי המתנגדים התעמקו בהבנת השאלות שהיו חזקות במידה שאיש לא מצא להם הסבר מניח את הדעת.

גם למחרת נמשך הויכוח, ולאחר שנוכחו כי אין בפיהם נכונה כדי לענות לשאלות אדמו"ר הזקן, הודיעו ראשי המתנגדים כי יענו עליהם בהזדמנות אחרת, אך כעת הם מבקשים לטעון נגד מנהגי "כת" החסידים.

ראשית, הוכיחם הרבי על כך שהם מפירים את הוראת בית הדין שקבע כי הסדר יהיה שהוא יענה לשאלותיהם תחילה, לאחר מכן יענו הם לשאלותיו ורק לאחר מכן ידונו בדבר הטענות נגד החסידים. אך מיד לאחר מכן, פתח הרבי בהסבר ארוך, מנומק ובהיר בדבר חידושה ומעלתה של החסידות.

תוצאות הויכוח

רבים מבין העומדים בקהל נמשכו אחר דברי הרבי. דבריו הותירו רושם עז על המצטופפים בבית המדרש ואברכים רבים ביקשו להכירו ולשמוע מתורתו. גם על רבני המתנגדים ניכר הרושם שעשו דברי הרבי. תקופה קצרה לאחר מכן, ביקשו לשלוח משלחת לגר"א ולבקש להסיר את החרם מעל ראש החסידים. תוצאות הויכוח במינסק היו הצלחה עצומה לקהל החסידים.

עיקר העיקרים היו עשרות האברכים שעלו לליאזנא לאחר הויכוח. רבים מאותם אברכים עילויים שבחרו ללכת אחרי הרבי באותו המעמד היו לחסידים מפורסמים, ובהם החוזר הידוע ר' פנחס רייזעס.

רבי יצחק אייזיק מויטבסק, שהיה גם הוא מהאברכים שנמשכו אחר רבינו באותו המעמד, סיפר לימים:

חשוב חשבנו שרבנו הזקן יגלה לנו אוצרות של תורה; חשבנו שמלאכים מקנאים בנו, לא היה חסר לנו כלום, לא ידענו שחסר לנו. אך בבואנו לליאזנא, פתח רבנו הזקן בפנינו שני חלונות, חלון אחד כדי להוציא את הטומאה, להוציא מאתנו את הישות וגסות הרוח שנאספו בנו ממאות דפי הגמרא שלמדנו קודם, וחלון שני להכניס בנו את האור.

[ספר השיחות ה'תש"ד עמודים 112-113]