אני בדרכי חזרה מאנטוורפן שבבלגיה. חברי הטוב, הרב חיים דרוקמן מלוצרן יושב על ידי. שש שעות אורכת הנסיעה, עד הערב נגיע בעז״ה לשוויץ.

אתמול, בהלוך, נסענו רק שנינו, כעת נמצאים עמנו ילדינו, בנו לוי ובני נתן. שניהם סיימו את שנת הלימודים בישיבת חב״ד שבאנטוורפן.

ובכן יושב אני באוטו על ידו וכולי אחוז שרעפים. הפער שבין החיים שאני חי אותם לבין החיים שהילדים שלנו חיים בישיבה גדול כל כך, עד שהוא לפעמים נראה שאנו חיים ביקום מקביל.

לפני שעות ספורות עוד הייתי בין הבחורים הצעירים, ה׳תמימים׳ כפי שהם מוגדרים בחב״ד. השיח שם נסב רק סביב לימוד התורה. זה כבר כמה שבועות שהם מנצלים כל דקה פנויה כדי להספיק עוד דף גמרא ובשבוע האחרון הם פשוט ישבו ללילות כדי להיות מוכנים לקראת המבחן הגדול שהתקיים אמש, מבחן על חמשה פרקים שלמים ממסכת בבא מציעא. כל מי שחבש אי פעם את ספסל בית המדרש יודע כמה השקעה ומסירות צריך כדי להיות מוכן למבחן שכזה.

חגיגת סיום שנת הלימודים ולוקת תעודות בישיבת חב״ד שבאנטוורפן, עם שני בניו של כותב השורות

והנה הפער שאני חווה. חברי ואני באים מעולם של עסקנות ציבורית - יש לנו משרד ופגישות עבודה ואימייל וואטסאפ. אמנם גם לנו יש שיעורי תורה, גם אנחנו פותחים ספרים תורניים, אבל אין להשוות את זה לחיים של ׳תמימים׳ תלמידי ישיבה. הם, אין להם בעולמם דבר חוץ מעולמה של תורה.

רבני הישיבה, ראשי המתיבתא והמשפיעים נושאים דברים. שפתם שפה של תורה וחסידות היא, שפה של ישיבה קדושה, שפתם של אביי ורבא, רש״י והרמב״ם, אדמו״ר הזקן והרבי. מביטים הם בהנאה ובשמחה בתלמידיהם אותם העמידו הם בקרן אורה, והבחורים אור נסוך על פניהם. הילה של תורה וקדושה עולה ומאירה מעל לראשם. אמת מה נהדר מראם, ממש כאוהל הנמתח בדרי מעלה, עד שלרגעים דומה שהם הם דרי מעלה כאן למטה.

״תן לי יבנה וחכמיה״ ביקש רבי יוחנן בן זכאי ימים לפני החורבן לפני כאלפים שנה. מה אומר ומה אדבר, הצליח לו לרבי יוחנן, יבנה וחכמיה לא פסקו מלהתקיים וכמעין המתגבר.

רבונו של עולם, הבט משמים וראה. ראה את פניהם, הבט על תלמודם, השקיפה על תמותם, בחן נא את מאוויהם. שלך הם, ומגיע להם ובזכותם לכולנו שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימנו אמן.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי