סאשה יצא מהסאונה ונכנס לרכב המפואר שלו. "אחחח ולדימיר, איזה תענוג היה היום בסאונה!" פנה אל הנהג האישי שלו, "לאחר דקות ארוכות, כשהסאונה הייתה כל כך חמה והזעתי בכל גופי, הגיע אדם עם חבילת ענפים, והצליף בגבי. כמה שזה היה טוב! איזה תענוג!".

חלפו כמה ימים, ובצהרי יום חם במיוחד, הבחין הנהג ולדימיר שהבוס שלו, סאשה, רץ ממקום למקום, לחוץ, עייף ומזיע מאוד. לקח ולדימיר חבילת ענפים, והצליף בגב של הבוס. סאשה הסתובב באחת, "ולדימיר, מה אתה עושה?!". הנהג נבהל למשמע שאגתו של סאשה: "בוס, לפני כמה ימים סיפרת לי שכשהזעת כל כך, ומישהו עם חבילת ענפים הצליף בגבך, זה עשה לך כל כך טוב!".

"אוי ולדימיר", הבין סאשה. " תודה שאתה דואג לי, אבל תבין - הכול זה ענין של תזמון. כשאני הייתי באווירה חמימה, נינוחה וטובה, אז רציתי שמישהו יצליף בי. אבל עכשיו, כשאני לא בדיוק בזמן הנכון ובאווירה הנכונה, זה יכול לגרום רק את ההיפך".

פרשתנו פותחת את ספר דברים, בו משה רבינו מוכיח את עם ישראל על מעשיהם, לאחר שהמתין לכך 40 שנה. מדוע? כי משה רבנו ידע שאם הוא יעשה את זה תוך כדי המסעות, התלאות, העונשים והאתגרים שבני ישראל חוו, הביקורת שלו לא תעבור. לכן הוא חיכה לתזמון הנכון.

משה רבינו מלמד אותנו עוד שני כללים חשובים בהעברת ביקורת בונה: חשוב שמי שמעביר את הביקורת, יהיה נקי מאותה ביקורת שהוא הולך להעביר, מפני שבני אדם נוטים להסתכל על גופו של המבקר ולא לגופה של ביקורת. כלל נוסף: הסגנון הנכון, איך אנחנו מעבירים את הדברים. אם הזולת מרגיש שהביקורת מגיע מתוך אהבה, מתוך אכפתיות ורצון לשפר, יש סיכוי שהביקורת תהיה בונה. אחרת, יתכן שלא רק שהביקורת לא תועיל, אולי היא אפילו תזיק.

אנחנו נמצאים בשבת שלפני תשעה באב. בימים אלו, עלינו להרבות במיוחד באהבת חינם, ולראות כל אחד, במעלות של החבר שלו, ולא בחסרונות שלו. גם אם אנחנו צריכים לבקר מישהו, עלינו לזכור את שלושת הכללים שמשה רבינו מלמד אותנו: תזמון, האדם הנכון, והסגנון הנכון. ויהי רצון שבזכות אהבת ישראל נזכה להביא את הגואל, ויהפכו ימים אלו לימי ששון ושמחה, במהרה בימינו ממש.

צפו בווידאו: